נדרי זריזין חלק ב קצח

קנין עולם אמר הכותב הנה נתתי עיני בחבורי הגדול על הלכות פסח אשר היא חבור יקר מאד ומה"ק ומה"ת מחזיק יותר מד' מאות דפין חוץ מתשובת המועתקין בחבורים אחרים על חלק או"ח ובעז"ה קרוב לודאי שלא אזכה להוציאם לאור אמרתי אעשה לי עכ"פ זכרון אפס קצהו כל דהו והנני מעתיק פה הקונטרס מדין מכירת חמץ שכתבתי בחבורי ואף זה יחי' רק חלק קטן ממנו ולהרבה יחשב כעיני בורא העולם ויראיו אוהבי תורתו אמן:

קונטרוס קנין עולם וזה החלי בעזר מחוללי והנה בדין מכירת חמץ הואיל ויש בו הרבה דינים והאריכו בזה אחרונים גם אני אענה חלקי בזה ואחלקו לדינים מיוחדין:

א בו יבואר במה יהיה מכירת החמץ אם בכסף ובמשיכה או באחת מהם ואם נעשה כן בדיעבד מה דינו:

הנה דעת רוב הפוסקים דלכתחלה בעינן שניהם כסף גם משיכה עמה או הקנאת מקום משום דהוי פלוגתת הפוסקים בעלמא אם נכרי קונה במשיכה או בכסף לכך לכתחלה ראוי לצאת ידי שניהם ולעשות משיכה וכסף אבל אך בדיעבד אם עשה משיכה לבד או כסף לבד דעת המ"ב בתשובה הובא במג"א דמהני ונתן טעם כיון דחמץ בלא"ה אינו ברשותו אלא שעשאו כאלו הוא ברשותו בגלוי דעת בעלמא סגי והביאו המג"א והמק"ח תמה עליו דלא כתב הר"ן כן רק לענין ביטול אבל לענין מכירה מה בכך דמגלה דעתו הלא בלא"ה כבר בטלו וגילה דעתו ואפ"ה תקנו רבנן דלא מהני וה"ה נמי מכירה ייע"ש. ואני תמה עוד יותר דאדרבא גרע גלוי דעת זה מגלוי דעת של הביטול ובביטול מגלה דעתו שלא ניחא לי' בעצם החמץ אף שלא יקבל כלל כסף אחר תמורתו אבל אם מכרו הרי ליכא גלוי דעת רק דלא ניחא לי' בחמץ אם יתן הנכרי לו מעותיו אז לא ניחא לי' אבל בלי קבלת המעות מנכרי שפיר ניחא לי' בי' וא"כ כיון שמן הדין לא נתחייב הנכרי ליתן לו מעות ואלו תבע לי' בדינא פטור א"כ כיון שאין הנכרי מתחייב דמיו בחנם ליכא גלוי דעת שלא ניחא לי' ולזאת הי' נראה לכאורה כדעת המק"ח דאף בדיעבד לא מהני אחד מהם ובפרט אם נודע לו בפסח עצמו בשעה שהוי דאורייתא ממש ונ"מ לענין בל ראה ודאי הי' ראוי להחמיר דלא מהני וחייב לבערו אך כד דייקינן נראה דצדקו דבריו של המ"ב דנראה דאף אי נימא דקנין של הנכרי לא הוי קנין מהחייב הנכרי ליתן דמיו והוא מתרי טעמי חדא דאם אחד אומר לחבירו הפקר נכסך ואני אשלם לך דמיהן ודאי אם הפקירן הלה על פיו נתחייב הלה בתשלומין וא"כ ה"נ דכיון דמכירה זו שמכר להנכרי נהי דלא הוי מכירה לענין שיקנה הנכרי מ"מ מרשות המוכר יצא בזה ואין דומה נשאר קנין דכל היכי דלא עשאו בקנין המועיל אין הלוקח חייב לשלם דמיו דהתם אם לא הוי בקנין גמור שוב לא יצא המקח מרשות המוכר כלל וכיון שנשאר המקח לגבי המוכר בתחלה מאיזה טעם יתחייב הלוקח דמיו אבל בחמץ כיון דאיסורא הוא ובגילוי דעת בעלמא דלא ניחא לי' יצא מרשותו ונעשה הפקר א"כ אף אם לא נעשה כאן קנין המועיל עכ"פ הפקר נעשה בזה ויצא מרשות המוכר וכיון שעפ"י הנכרי הפקירו מחמת שהנכרי יתן דמיו א"כ הוי ממש כאומר הפקר נכסיך ואני אשלם לך שמתחייב לשלם ועוד כיון שקי"ל אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד א"כ ה"נ כיון שאם לא הי' קונהו הנכרי הזה ממנו והבטיח ליתן לו הכסף הי' מוכרו או נתנו לאחר במכירה גמורה רק על פי הנכרי הזה שהבטיח שיתן לו מעותיו וסמך ולא מכרו וא"כ אם יחזור בו הנכרי ונפסד החמץ ע"י הנכרי ויש להנכרי דין מזיק שחייב אף בשוגג וכמ"ש הב"ה וח"י לעיל גבי טוחן ובפרט דהכא הוי כאומר הניח לנכסיך שיאסרו ואני אשלם לך ומה לי הפקר ומה לי איסור הנאה כיון דעל פי הנכרי הניח החמץ ולא מכרו לאחר הוי כאומר הניח שיאסור נכסיך ואני אשלם לך שחייב לשלם על פי דבורו גם מדין מזיק כנ"ל וכיון שכן שפיר כתב המ"ב דהנכרי ודאי חייב לשלם לישראל דמיו אף בלי קנין כנ"ל. רק שהי' קשה דנהי שהנכרי חייב כיון דהחמץ לא נקנה להנכרי א"כ הוי ברשות ישראל ועבר עליו בב"י לכך כתב המ"ב שפיר דהנה מה שביטול אינו מועיל כתב הר"ן הטעם מכח חשש שמא לא יבטל בלב שלם כלומר דודאי אם הי' מבטל בלב שלם הי' מועיל אף מדרבנן רק דהחשש הוא כיון דמבטל בחנם ויש לו הפסד רב לא יבטל בלב שלם ולכמה פוסקים בעינן פיו ולבו שוין לכך תקנו שאין ביטול מועיל רק מכירה אבל במכירה כיון דהנכרי מתחייב ליתן לו דמיו בזה כנ"ל בזה ודאי כיון שאין לו הפסד גמר ומפקירו בלב שלם א"כ לא עבר עליו בב"י דמפקירו ממש והפסד אין נו דכיון שמפקירו מתחייב הנכרי בתשלומיו אף בלי קנין מיהו בלא קנין לא מהני היתר זה דטעם של הר"ן לא שייך רק להסוברים דבעינן פיו ולבו שוין אבל לכמה פוסקים לא בעינן כלל בביטול פיו ולבו שוין ולדידהו בע"כ לאו מטעמא של הר"ן בעינן ביעור רק מטעם אחר ולכך לפ"ז בעינן מכירה ממש ולא מהני גלוי דעת והפקר רק שיזכה מהנכרי דוקא ולכך כל דלא הוי כאן קנין כלל לא מהני טעם זה ולא סמכינן אזה לדינא אך כיון שעשה קנין אחר ג"כ נהי דלא מהני רק למיעוט פוסקים מ"מ שוב יש כאן ס"ס דלמא כהסוברים דקנין זה מהני ואת"ל דלא מהני דלמא כהר"ן דבעינן פיו ולבו שוין ולכך לא מהני ביטול דאין פיו ולבו שוין ולכך הכא דהוי פיו ולבו שוין מהני ובס"ס ודאי מהני אף בדאורייתא ומכ"ש בדרבנן זה נראה טעם המ"ב ואף אם הוא לא נתכוין לכך מ"מ לדינא נראה דראוי לסמוך ע"ז בדיעבד ואם נעשה במשיכה או בכסף מהני כהסכמת הח"י ושאר אחרונים:

ב בו יבואר אם בהקנאות מקים בעינן דוקא מא"ק או די מטעם חצר. הנה הח"י כתב בפשיטות דהקנאת מקום בעינן שיהי' בתורת מא"ק ולא בתורת חצר כיון דחצר מטעם שליחות ואין שליחות לנכרי והביא כן גם בשם תשובת מהרש"ק והנה אי נימא כדעת המ"ב הובא בש"ך חו"מ סי' רמ"ג בפשיטות ובב"ש אה"ע סי' ה' (אם עכו"ם לעכו"ם הוי שליח יע"ש) ובמג"א כאן דעכו"ם לעכו"ם נעשה שליח פשיטא מכ"ש דיש לו דין חצר דחצר לא גרע מנכרי ואף אי נימא דאף עכו"ם לעכו"ם לא נעשה שליח נראה דבחצר מהני וטעמא רבה איכא במלתא והוא עפמ"ש בחדושי לאה"ע ה' גירושין והוכחתי שם דבשליחות בעינן סמיכות דעת שהמשלח יסמוך דעתו שהשליח יעשה שליחותו אבל כל שהמשלח לא סמך דעתו אז כמו בקנין היכי דלא סמכה דעתא קי"ל דלא קנה כן ה"נ גבי שליחות כיון דכל דבר בעי קנין וגם גבי שליח שיהי' נעשה ידו כיד המשלח בעי קנין רק דקי"ל דבשליחות הוי הקנין כדבור וכמו בשאר ענינים דהוי הקנין שלהם במעשה נגמר השליחות בדבור אבל מ"מ בעינן שיהי' סמכא דעתא כמו בשאר קנינים ולכך כל דלא סמכא דעתי' לא נעשה שליח כמותו ומזה הטעם א"ש דעת כמה הסוברים דבשלד"ע השליחות בטל והיינו כיון דהוא לא סמכא דעתי' שהשליח יעשה כן דסבר שבודאי לא יעבור השליח אד"ת לכך לא סמכא דעתי' ונגמר הקנין ולא נעשה שלוחו כלל ובזה הוי נראה לחלק דאף אם אין שליח לד"ע אפי' בשוגג או היכי דלאו בר חיובא השליח מ"מ לענין שיתבטל השליחות אף בדיעבד ודאי לא הוי רק באם השליח מזיד ובר חיובא דאז לא סמכא דעתא דמשלח שיעשה כן אבל בשוגג או היכי דלאו בר חיובא דהשליח ודאי יעשה כן אף אם אשלד"ע מ"מ המעשה ודאי קיים בדיעבד ויש להאריך בזה הרבה ואין כאן מקומו. וא"כ י"ל דמה דאין שליחות לנכרי הוי ג"כ מה"ט דנכרי אשר פיהם דיבר שוא וימינם ימין שקר והם הכל בכלל מדברי כזבים א"כ לא מבעיא עכו"ם לישראל ודאי אין נכרי בכלל חזקה דשליח עושה שליחותו ולא סמכה דעת המשלח ולכך לא נעשה שלוחו וה"ה נמי להיפוך באם ישראל נעשה לנכרי שליח או נכרי לנכרי כיון דקי"ל כל הפוסל במומו פוסל א"כ הנכרי הזה שיודע בנפשו שמדבר כזבים הוא אומר שכל אדם כן הוא ולא סמכא דעת הנכרי שיעשה הישראל או הנכרי שליחותו וכעין שאיתא בחו"מ סי' קצ"ד שהנכרי לא סמכא דעתא רק בשטרא כן ה"נ לא סמכא דעת הנכרי שיעשה הישראל והנכרי את שליחותו כדבורו וכיון דלא סמכא דעתא לא נעשה שלוחו כלל אבל בחצרו דסמכא דעתי' שיעשה לו כרצונו כיון דסמכא דעתי' נעשה שלוחו ובזה יש שליחות גם לנכרי דבזה סמכא דעתי' שפיר ואתי שפיר:

והנה המק"ח הוכיח דיש חצר לנכרי מן הש"ס דאמרינן דכייל ורמא למנא דנכרי ופריך ותקני לי' כליו יע"ש דף ע"א וכלים מטעם חצר קונה כמ"ש הש"מ דף י"א יע"ש והביא ראי' מדברי הר"ן בפ"ק דב"מ שכתב דחצר מטעם יד הוא יע"ש ולפענ"ד אין מכל זה ראי' דמ"ש ראי' מן הש"ס אדרבא נראה דמשם מוכח להיפוך, דהרי שם קאמר ותקנו לי' כליו ש"מ כלים של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח ופרש"י שם דאיבעיא הוא במס' ב"ב יע"ש. ולכאורה קשה אכתי אף אי נימא כן מי ניחא הרי מבואר בחו"מ סי' ר' דאף דכלים של לוקח ברשות מוכר לא קנה אם נתן לו המוכר רשות להניח שם הכלי קנה וא"כ אף אי נימא כן למה הוצרך שם ליתן עצה לקבל המעות תחלה הלא אף בלי קבלת המעות הי' די שיתן להנכרי רשות להניח שם כליו ועצה זו יותר קלה ממה שיקבל המעות תחלה ובפרט כיון דבלא"ה מיירי שהכלים עמדו שם בבית המוכר אם כן באמירה בעלמא שיאמר שנותן לו רשות די בזה ועצה זו יותר קשה א"כ אף אי נימא כן לא ניחא ומה קאמר הש"ס ש"מ כלים של לוקח וכו' אך נראה דמזה אדרבא יהי' ראי' דחצר לא מהני לנכרי והכלל כך הוא דאם כלים הוי מטעם חצר או מטעם יד יהי' תלוי בבעיא זו דהנה י"ל דכלים עדיפי מחצר דבשלמא בחצר דאי אפשר ליטול החצר עצמו בידו בשום אופן לכך אין לו דין יד רק דין שליח אבל בכלים כיון דאפשר ליטול הכלי בידו ואם הי' מקבלו בידו ודאי דהי' נחשב כידו והי' קונה בהגבהה כאלו הי' בידו ממש וכיון שכן י"ל דאף אם אין