נדרי זריזין חלק ב קצז

הנה בראש מה שדימ' דמה דנודר נקרא חוטא ומצוה לתשולי הוי רק דרבנן לא כן הוא דזה הוי מן התור' וכמפורש בדברי קבלה טוב אשר לא תדור ורק כד"ת דמיא וגם עיין בחולין דף ב' דר"מ יליף לה מקרא דתור' וכי תחדל לנדור לא יהי' בך חטא ואח"כ מקרא דטוב אשר לא תדור וכתבו שם התוס' תחל' הביא ד"ת ואח"כ ד"ק ובנדרים דף י"ב יליף לה מאשר חטא על הנפש הרי מבואר דהוי ד"ת ומ"ש מדברי הט"ז מי לא ידע זה דלפי דברי הט"ז לק"מ זה א"צ לפנים רק כוונת קושייתי הוי לפי דברי הב"י שהביא הש"ך שם דכתב הטעם מכח שמהנהו מבואר דהוא מכח הנאה של המתיר הוא וגם כתב שם הש"ך דאפילו עם שנים מעיר אחרת אסור ואם מכח נגיעה הי' מותר עם אחרים כמ"ש הט"ז בעצמו ומוכח דס"ל דמטעם הנאת הנודר הוא ומ"ש רו"מ דהנאתו וההיתר באין כאחד מאן יימר דזה מותר דלמא הנאתו וההיתר באין כאחד אסורין והרי הב"י והש"ך אי אפשר לדחות' בגילי דחיטתא ולשיטתם הקשיתי שפיר והן אמת דבחבורי כנויי נדרים ח"ג דף א' ע"ג כתבתי שם דלתשולי הוי רק דרבנן כעת הדרנא בי מכח ראיות הנ"ל ובודאי מצוה לתשולי הוי מן התורה. כב כתב וז"ל דף נ"א ע"ב ד"ה והנה בעיקר הדין הקש' רבינו נ"י להטע' משום אפקינהו א"כ נחשבת פנוי' ומ"ט דמאן דאמר דאסור נאכול בתרומה וכן למ"ל הטעם משום לעז לפענ"ד א"ש לפמ"ש הפ"י בק"א לה' כתובות דהא דאמרינן אפקינהו רבנן לקדושין מני' לאו לכל מילי דא"כ יהי' מותר באחות' וכו' וה"ה כאן דמפאת שחששו חז"ל לעיני' נתנה באחר אפקינהו רבנן לקדושין מני' ומותרת לבעל אבל לא לתרומה וכו' עכ"ל הנה דברי הפ"י אינן מחודש אצלי שכבר ידעתי שהדברים מבוארין כן בשיטה מקובצת פ"ק דכתובות בסוגיא דאין אונס בגיטין בשם הרמב"ן כן ושאר ראשונים אבל אין זה ענין לכאן דהתם בכל הני כיון דבאמת גרש' א"כ לא סתרי אהדדי ולא מחזי כחוכא ואטלולא מלתא דרבנן אבל כאן דיושבת תחת בעלה כל שעה בקום ועשה איך נאסור אותה לאכול בתרומה הרי הוי תרתי דסתרי אהדדי והוי מנתא דרבנן כחוכא ואטלולא ועיין כעין זה בעירובין דף ע"ז אבל התם בדברי הרמב"ן והפ"י אינו סתרי אהדדי דאדרבא לפנינו היא גרושה לכך אסורה לכהן וכדומה ויפה הקשיתי:

וכ"ש רו"מ עוד דבשלמא לבעלה הוי ס"ס שמא לא נאנסה ואח"ל נאנסה דלמא לכשר לה אבל לאכול בתרומה לא מהני ס"ס דאין עושין ס"ס לכתחלה בידים כמ"ש המג"א סי' תס"ז והפר"ח סי' ק"י. הנה דבריו תמוהין להחשיב זה לס"ס בידים דהתם כיון דעתה אינו ס"ס רק נמכרו לנכרי אז אנו עושין הס"ס בידים אבל כאן הס"ס כבר הוי וא"כ מה שתאכל תרומה אין זה בידים כיון דכבר הוי ס"ס ואלמנת עיסה דמותרת מכח ס"ס ולא נחשב ס"ס בידים והרבה מזה:

ומה שהקשה רו"מ על הרמב"ם דלמה כאן פסק הרמב"ם כרבא דלא תאכל בתרומה כיון דאפשר בחולין ואמאי פסק בפ"ט מה' תרומות כר"ט ביבמות דף קי"ח באשה שהלכה היא ובעלה למד"ה דצרתה מותרת בתרומה וכו' והאריך בזה ובאמת לק"מ דכאן שאני דהרי לפי דבריו אסורה בתרומה א"כ לענין תרומה אנו מאמינן לה ואיהו דאפסדה אנפשה אבל בהלכה היא ובעלה למד"ה דצרתה לא פשעה מידי לכך מותרת אף בתרומה ובענין אם הוי שם ספק או ודאי הארכנו שם בתשובה במקומו בעזה"י:

ועל מה שהקשיתי בדף נ"א ע"ג ד"ה ועוד הוי ק"ל דלמא טמאה אני מחמת תשמיש וכו' כתב רו"מ שכמדומה לו שכן הקשה בכו"פ על נדה הנה עד ה' כי לא הי' אז למראה עיני וכעת עיינתי בו, וראיתי שלא כקושייתו קושייתי הוא לא הקשה על גוף הש"ש דלמא כוונת המשנה כן רק הקשה דמה הועילו חז"ל בתקנתן אכתי בידה לומר טמאה אני מכח תשמיש אבל אני הקשיתי בע"א דלמא כוונת המשנה באמת כך:

והנה רו"מ כתב דהיכי דיכולה לברר נאמנת לכ"ע לא ידעתי מה קאמר האיך בידה לברר הרי תוכל לומר שכבר ראתה מ"ת ונאבד העד ואסור לשמש עמה יותר או להיפוך שתקח עד מלוכלך ותאמר זה הוא ואיך אפשר בידה לברר הנה השיחותי את כל תלונותיו מעלי בעזה"י ז"ז אין בי כח ופנאי להאריך יותר דברי ידידו:

זה שייך לקונטרס כנויי נדרים לדף א' ע"ב לתשובה לראברמיל הנה מה דהעליתי מה דמבואר בירושלמי דהנשבע שלא לאכול מצה בלילי פסח לוקה ואוכל ולא הוי כולל מכח דלא משכחת הכולל רק אחר קיום החיוב לא שייך כולל הנה אין לדחות דהרי אפשר שיאכל מצה בלי קיום המצוה למ"ד מצות צ"כ או אף למ"ד אין צ"כ שיכוין בפירוש שלא לצאת ואחר כך יאמר לשם מצוה ואם כן משכחת לה ההיתר מקודם אך זה אינו דהרי אסור לאכול מצה דרך רשות קודם המצוה אפילו בערב פסח מכ"ש בליל פסח עצמו דאסור ואם כן לא משכחת לה רק שיאכל החיוב תחלה והנה ארווחנא בזה ליישב דעת הרמב"ם שלא הביא הירושלמי הזה והרי"ף והרא"ש הביאו ומ"ש הבעה"מ דלא קיי"ל כן דחאו הרמב"ן והר"ן אך יש לומר דהרמב"ם יסבור מה דמן התור' הוי כולל אף דמדרבנן לא הוי כולל חל השבוע' דבתר דאורייתא אזלינן וא"כ ה"נ מה דאסור לאכול מצה קודם קיום המצו' הוי רק איסור דרבנן ומן התור' מותר לו לאכול קודם רק שמחיוב לאכול בלילה זו כזית לשם חובה ויכול לאכול זה האחרונ' וא"כ הוי מן התור' כולל ולכך ס"ל להרמב"ם דהירושלמי יסבור כמ"ד מצות א"צ כוונה כלל וס"ל דלמ"ד לא בעי כוונה אף אם מכוין שלא לצאת נמי יוצא ושלא כדעת התוס' ומוכיח כן הש"ס דסוכה דפריך והא מדאגבי' נפיק בי' ולא משני דמיירי בנתכוונו שלא לצאת ולכך כיון דאף בנתכוין שלא לצאת יוצא לא משכחת לה אכילת רשות רק של חיוב תחלה ולכך הוי כולל אבל הרמב"ם דפוסק כמ"ד מצות צ"כ ונהי דפוסק במצה דלא בעי כוונה מ"מ היינו רק מכח דמעשה אלים והוי סתמא לשמו אך עכ"פ לדעה זו אם כיון שלא לצאת אינו יוצא דדוקא למ"ד דלא בעי כוונה כלל אז ס"ל דאין משגיחין כלל בכוונתו רק במעש' ולכך אך אם כיון שלא לצאת יוצא אבל למ"ד דבעי כוונה רק דבמעש' סתמא לשמו קאי א"כ אם לא כיון לא יצא א"כ משכחת לה כולל אף בליל פסח שיאכל תחלה הרשות ויכון שלא לצאת ואח"כ יאכל לחיוב וכיון דמן התור' רשאי לעשות כן רק מכח השבוע' יהי' אסור א"כ משכחת לה חלות השבוע' קודם המצוה לכך בתר דאורייתא אזלינן והוי כולל אף בנשבע שלא לאכול מצה בליל פסח וא"ש שיטת הרמב"ם ודוק היטב: