נדרי זריזין חלק ב קצו

רק מלבד זה א"צ זה תשובה למעיין שם בסוגיא ובהר"ן שם דלימוד זה נשאר מן הוי"ו מוסיף ייע"ש לכל רואה שם בש"ס:

יג כתב רו"מ דף כ"ז ע"ג ר"ן ד"ה והנה הרמב"ם מ"ש שבישוב דעת הרמב"ם כבר קדמו בתשובת מח"א ה' נדרים סי' ל"ח הנה בזה יישר כחו שהביא לי תנא דמסייע ואל אלהים יודע ועד כי לא ראיתיו שם גם היום ולא הי' אז ספר זה בידי כלל כי בלמדי מס' זו עדיין לא הי' נדפס כלל ספר מח"א במדינתינו ולא הוי שכיח כלל אז במקומינו ות"ל כוונתי לדעת הגדול גם הוי בו תועלת דאיכא דחזה בהא ולא חזה בהא:

יד כתב רו"מ וזה"ל בדף כ"ח ע"א ד"ה בעי רבה הקשה רבינו דלמא כל שאינו בזאח"ז הוי ספק ומ"מ אינה מקודשת כלל דרבה סובר דקדושין שא"מ לביאה לא הוי קדושין כלל אבל בנדרים אסור מכח ספקא לחומרא במחכת"ה הוא נגד ש"ס דקדושין דף נ"א דאמר שם רבא למ"ל לשנוי' בדרבה תיפוק לי' דהוי קדושין שא"מ לביאה ומשני רבא לדבריו דרמב"ח קאמר ולי' לא ס"ל הרי מטעם שאינו בזא"ז גופא אינו שום ספק עכ"ל רו"מ הנה לאו כלום אמר דא"כ אין הפשיטות מדברי רבה רק מדברי רבא וא"כ עיקרו חסר מן הספר ואיך אמר הש"ס תפשוט מדרבה הרי מזה ליכא ראי' כלל והו"ל להביא המשנ' ולמוד של רמב"ח ורבא ומרבה לבדו אינו ראי' ובפרט דרבה גופו מבעיא כן ואיך לא פשיט לי' מדידי' ובע"כ יהי' מוכח דס"ל דמזה אין ראי' די"ל ספקא הוי ויפה הקשיתי:

גם מ"ש רו"מ על מ"ש די"ל התם בקדושין הוי חזקת פנוי' כמ"ש התוס' בכתובות וכאן אדרבא מוקמינן בחזקת איסור וע"ז כתב רו"מ ולא ידענא הרי התוס' תרצו שם כיון דזרק לה הקדושין אתרע חזקת פנוי' ומכ"ש כאן דנתן לידה ממש הנה אחר המחיל' לא דק בזה כלל דהתם הכוונה כיון דזרק לה הקדושין והיו ראוין לגמור אם היו נופלין קרוב לה לכך אתרע חזקת פנוי' דהרי בתחל' הוי אפשר שיפלו קרוב לה ויהי' קדושין אבל במקדש ב' אחיות הרי מתחל' הי' דעתו לאחת מהם וליתן סתם א"כ מתחל' לא היו ראוין להיות נ מרין א"כ לא אתרע חזקת פנוי' כלל וגם מ"ש רו"מ הרי בב' שבילין בבאו לשאול בב"א שניהם אסורין גם זה לא דמי כעוכלא לדנא דהתם כיון דאחד ודאי טמא ואין מקום לטהר אחד רק לחלות בחברו לכך בב"א לא מקילנן אבל כאן הוי ספקא בדינא ואולי כל שאינו בזאח"ז אפילו בב"א אינו א"כ אפשר דשניהם אינן מקודשין שפיר הוי חזקת פנוי' ואין צריך תליא באחרת ולא ידעתי מה הי' כוונתו בהשגתו כלל:

טו כתב רו"מ וזה"ל דף ל"ג ע"ג ד"ה ר"ן ד"ה ואיכא דילפינן מהכא דבריו צ"ע שדבריו סתרי אהדדי וכו' לא הבינותי הרי מפורש בתוס' נדה ד"ה כדר"פ אע"ג דלא הוי רק קדושין דרבנן ולא אמרה התורה שיפר מ"מ היא סבורה שבידו להפר וכו' ומכ"ש לפי מה שכתב הרשב"א בחידשיו ליבמות וכו' עכ"ד הנה אין זה השגה כלל דהתוס' כתבו לפי דעתם דטעם זה דכל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת זה לבד מספיק להיות הבעל מיפר לכך שפיר כתבו דעכ"פ לפי דעתם הוי הוא בעל ונדרה על דעתו אבל להר"ן דס"ל דאין זו בטעם דכל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת רק בעינן גז"ה ג"כ א"כ שפיר הקשיתי כיון דמן התור' אינו בעל וליכא הוכחה מן התור' דגם בזה יכול להפר א"כ בזה מניין יכול להפר הרי ע"ד בעלה לבדו אינו מועיל וגז"ה ליכא בו כיון דאינו בעל באמת ויפה הקשיתי:

טז כתב וז"ל בדף ל"ד ע"ב ד"ה. והנה מידי דברי שם תמה על הרא"ש כתב דלב"ש מאמר קונה מן התור' וכו' ומה שתמה עלי מדברי רש"י אתמהה הרי התוס' שם במקומו דף כ"ט תמהו ע"ד רש"י הללו וכו' אמנם הרשב"א בחי' שם פירש כוונת רש"י דמ"ש מאמר מדרבנן לאו למימרא דאינו קונה אלא מדרבנן רק שאינו גומר בקדושין דאורייתא וכו' הנה ידע כי אין עיקר כוונת קושייתי מרש"י דידעתי דאין רש"י משועבד לדברי הרא"ש ולא הרא"ש משועבד לדברי רש"י רק עיקר כוונתי מן הש"ס גופא שם דמוכח מן הש"ס דהוי מדרבנן ממש ולא ס"ל כהירושלמי שהביא הרשב"א בחדושיו ביבמות שם דף כ"ט דהוי מן התור' על זה עיקר קושיתי דמן הש"ס מוכח להיפוך וזה עיקר קושייתי רק שציינתי על הרא"ש כי שם נזכרתי מזה:

יז כתב דף ל"ו ע"ד ד"ה גמרא לא תרחץ הקשה רבינו הרי כל אשה מכרחת לטבול טבילת מצוה ונשאר בצ"ע לא הבינותי דהרי מפורש בר"ן במשנתינו דריש פרקין אם אתקשט קישוט הפנים בהא ס"ל לרבנן דמיפר משום ע"נ אבל קישוט של מטה מדברים שבינו לבינה הוא והכי איתא בפ' המדיר הרי דפשיטא לי' דרחיצה היינו רחיצת הפנים וטבילת מצוה מדברים שבינו לבינה הוא עכ"ל והנה מאוד חרה אפי עליו בהשגה זו שאחר המחיל' לא עיין כלל אפילו בעיון כל דהו דהרי השתא דהוי ס"ד דש"ס דנדרה כל פירות שבעולם עלי' אם ארחץ א"כ הוי ההפרה של הבעל על פירות כל העולם דזה הוי הנדר והרחיצה הוי כתנאי בעלמא רק דהש"ס פריך למה נחשב עינוי נפש לא תרחץ ולא תתקשט וע"ז הקשיתי שפיר הרי רחיצה מוכרחת לטבול ובידו לכופה דמשועבדת לו וא"כ מוכרחת לרחוץ וכיון דתרחץ שוב תתיר כל פירות שבעולם עלי' ושוב מיפר הנדר של פירות עולם דהוי עינוי נפש והיא קושיא חמורה באמת:

יח כתב וז"ל דף מ"ו ע"א כתב ד"ה ועוד קשה מהו פריך דלמא אם רוצה לקיים הפרה ראשונה א"צ לחזור ולהפר רק מתניתן מיירי שרוצה לחזור מהקמתו או הפרתו ולהכי בקריע' שאינו רוצה לחזור מן הקריעה א"צ לחזור ולקרוע לא הבינותי הרי אנן ילפינן מקרא דיניא אותה דבעינן שיפר לשם אותו שנדרה ואם סבר שהיא בתו אף שרוצה עדיין בהפרתו לא מהני וצריך לחזור ולהפר וכו' ואז ה"א דמועיל כתב רחמנא אותה דבעינן הפרה לשם הנודרת ושפיר פריך הרי בקריעה א"צ לחזור ולקרוע עכ"ל הנה דברי' תמוהין אמר וכל כך אורייתא מרתחא לי עד שאיני מניח לי כמעט אפילו לכתוב מי הגיד לנו זה גופא דהתורה אמרה אותה דבעינן שיפר לשם הנודרת דוקא הרי הש"ס מציין על המשנ' למימרא דיניא אותה דוקא והתנן מוכח דרק מן המשנה מוכיח דלא מהני הפרה ראשונ' ובעינן שיחזור ויפר מוכיח דיניא דוקא אבל לולי המשנה ה"א דיניא אותה לאו דוקא וא"כ לפמ"ש דמן המשנה אין ראי' דמיירי שחוזר מהקמתו א"כ שוב י"ל דיניא אותה לאו דוקא וא"כ שפיר דומה לקריע' ומהו פריך יבא ויראה רו"מ מה השיג ובזה נדח' מ"ש עוד וז"ל גם מה שתמה רבינו נ"י הרי יש חילוק בין קריע' להפר' דשם הוי מעש' וכאן דבור וגם שם אנן סהדי דרוצה נקיים המצוה וכו' אתמהה דאטו הש"ס רוצה להדמות קריעה להפרה דודאי כמה מהמרחק ביניהם דהרי קריעה דרבנן והפרה דאורייתא וגם הרי כאן הנודרת בחזקת איסור עומדת והוא בא להוציא' מהאיסור בעינן שיהי' כדבר ברור משא"כ בקריע' אך עיקר קושיות הש"ס למימרא דיניא אותה דוקא הרי בקריע' כתוב על על ומ"מ אם קרע על אביי מהני על בנו הרי דעל לאו דוקא ה"ה דאותה לאו דוקא עכ"ל רו"מ והנה מ"ש לחלק בין הפרה לקריע' דזה דאורייתא וזה דרבנן זה אינו דכל דתקון רבנן כעין של תורה תיקון כדפריך בפ"ה דגיטן דף ס"ה ואף החולק שם מודה בזה דרק כד"ת דמיא וגם מ"ש דהנודרת בחוקת איסור קאי זה אינו דגם בקריעה הוא בחיוב קריעה וספק אם נפטר ממנה והיינו הך רק חילוק שלי הוי שפיר:

ומ"ש דעיקר הקושיא הוי דכאן מוכח דאותה דוקא והתם על לאו דוקא הנה כבר נסתר זה בדברינו הנ"ל דקושייתי הוי כך הרי הש"ס לא מוכיח דאות' דוקא רק מן המשנה דיחזור ויפר א"כ הקשיתי מנ"ל כן דלמא לעולם אותה לאו דוקא רק הטעם הוא דבזה לא בעינן דעת מן הטעמים שכתבתי בחבורי ואין הכוונה כלל מכח אותה דוקא רק מסברא וז"פ בכוונתי:

יט כתב וזה"ל שם ד"ה ר"א כאן תכ"ד הקשה שם למה יועיל הפרה בתכ"ד הרי לב"ש אין שאלה בהקדש ל"מ חזרה תכ"ד ואנן קיי"ל אין נשאלין על ההיפר לא ידעתי דכאן אם אמרו לו נדרה בתך והפר ותכ"ד ידע שהיא אשתו ונתרצה בהפר' מה חזרה יש כאן ושאני בנזיר שרוצה להתחרט על גוף נזירותו עכ"ל באמת לא ידעתי מה קאמר הרי כאן נמי חוזר מדעת בתו לאשתו ובפרט כיון דהפר' לא מהני רק אם מכוין לשם הנודר ולדעת מי הוא א"כ אם כיון תחלה לאיש אחר אין ההפר' כלום א"כ חוזר מגוף ההפר' ולמה יועיל בזה תכ"ד וממ"נ אם לא נקרא חזרה יועיל אף אחר כדי דבור ואם אינו מועיל אחר כד"ד מוכח דהוי חזרה א"כ גם תכ"ד אינו מועיל דאין נשאלין על ההיפר וקושיא גדולה היא לפענ"ד:

כ כתב וז"ל דף מ"ח ע"א ד"ה אך זה ק"ל להיפוך על שמואל למ"ל מה שתרצו אתי לאשמעינן רבותא יותר דאף ע"מ שאין לבעלך רשות בה מהני כבר הרגיש בזה הרשב"א בחי' ומכח זה הוכיח כשיטת הרמב"ם דגם לשמואל צריך ב' לשונות עכ"ל רו"מ הנה אל אלהים יודע ועד כי לא גנב גנבתי והי' לי אז בהעלם עין ממני דברי הרשב"א ות"ל כוונתי לדעת האדון כמ"ש חז"ל בפ"ק דב"ב כסומא בארובה:

כא כתב וז"ל בדף נו"ן ע"ב בד"ה והנה הקשה רבינו בהא דמבואר בסי' רכ"ח באוסר הנאת בני העיר לא לא ישאל לחכם שבאותה עיר הרי מצות לאו להנות נתנו הנה לפמ"ש הט"ז סי' רכ"ח ס"ק ט' הטעם משום דהחכם הוי נוגע דנהנ' דאח"כ יהי' מותר להנות זה מזה והדין עמו דודאי משום הנאת השואל ליכא דהרי עיקר הנאתו בעת התרת הנדר ואז נעקר הנדר מעיקרא והנא' ועקיר' באין כאחד ובע"כ כמ"ש הט"ז דהוי נוגע ואף אם נאמר דמשום הנאתו ג"כ א"ש דהרי דעת הרז"ה דבמצוה דרבנן לא אמרינן מצות לאו להנות נתנו ובכה"ג דאיכא הנאת הגוף וגם מצוה דרבנן לכ"ע לא אמרינן מצות לאו להנות נתנו כמ"ש השעה"מ ה' שופר עכ"ד