נדרי זריזין חלק ב קצד

ה' על מ"ש בדף ד' ע"א ד"ה ר"ן י"ה האומר קונם והנה הרשב"א וכו' והנה מ"ש רו"מ דהר"ן סיים ומסתברא אפי' לאחר שנשאה דמשועבד לה והכי מוכח בכתובות והיינו כמו דמוקי התם בספקה ולא ספקה וכו' הנה אחר המחיל' בזה טעה בכוונת הר"ן דמ"ש הר"ן ומסתברא אפילו לאחר שנשאה אין הכונה להדירה לאחר שנשאה רק הכוונה כיון דהדירה בעודה ארוסה אז חל הנדר דאסור אפילו לאחר שנשאה דאם כפי הבנתו הו"ל להר"ן לפרש דמיירי בספקה ולא ספקה וגם מהו לשון ומסתברא הרי כן מפורש בש"ס רק כוונת הר"ן הוי דאם הדיר' כשהוא ארוסה אז חל הנדר דאפילו אחר שנשאת אסורה ובאמת בש"ס כתובות מוכח להיפוך וגם מ"ש דהרשב"א כתב דמיירי כשהוא ארוסה קודם שהגיע זמנה לישא ואח"כ הגיע זמנה הן אמת דכן הוא ברשב"א אבל גם זה תמוה למה לא נקט כמסקנות הש"ס בכתובות דמחוורתא כדמשנינן מעיקרא היינו תירוץ הזה בארוסה והגיע הזמן ואינו חוזר הש"ס רק ממה דמשני כשנדר כשהיא ארוסה ונשאת הנה בזה אני רואה כי כוונתו רק להשיג ולא לכוין האמת לקבלו ממי שאמרו כי אם הי' מעיין מעט נא הי' כותבן דהנה מלבד לכל באי שער הש"ס יבין דהלשון כדמשנינן מעיקרא משמע דמעיקרא ממש היינו תירוץ הראשון דאמר לה צאי מ"י ואף אם לא יאמין לי צא וראה הרי"ף והרא"ש לא העתיקו רק תי' זה דאמר לה צאי מ"י ולא העתיקו תירוץ זה להדיר' כשלא הגיע הזמן והגיע והו"ל לפרש חידוש דין זה דגם בזה יעמוד פרנס ואח"כ יוציא וכן נמי הטור וש"ע ביו"ד סי' רל"ה העתיקו רק תי' זה ולא כתבו כלל הדין דבהדיר' ארוס' ולא הגיע הזמן ואח"כ הגיע הזמן דיעמוד פרנס ואחר למ"ד יגרש ובע"כ דס"ל דהש"ס הדר בי' מהך תירוצא ולא קיי"ל כן ומהיכן משמע להו כן בע"כ ממה דמשני כדמשנינן מעיקרא מוכח דהדר בי' לגמרי מהני תירוצי' ואבאר הדבר יותר כי הנה באמת ראוי לומר דמה בכך דהגיע הזמן נשאו כיון דאין לה אלא מתקנתא דרבנן א"כ י"ל דתקנתא לתקנתא לא עבדינן להיות מעמיד אח"כ פרנס ואח"כ יגרש ונהי דאחר נשואין הוי נמי מזונת דרבנן מ"מ אחר נשואין אלמוה רבנן לשעבודא דאשה כמ"ש בכמה דוכתא אך תינח אחר נשואין אבל קודם נשואין לא אלמוהו ולכך הנה תמיד קיי"ל כלישנא בתרא ולכך הך לשנא בתרא דקאמר לאבע"א כשהדיר' כשהיא ארוס' ונשאת ולמ"ל כן ולמ"ל תירוץ זה ולמה לא ניחא לי' כדמשני תחלה כשהגיע זמן ולא נשאו אך בזה המה מחולקין דלישנא דמשני בהגיע הזמן ולא נשאו ס"ל דגם בזה עשו תקנתא לתקנתא אך האבע"א ס"ל דודאי בהגיע הזמן ולא נשאו לא עבדו רבנן תקנתא לתקנתא ולכך משני כשהדיר' שהיא ארוסה ונשאת וא"כ בזה קיי"ל כל"ב דבהגיע הזמן ולא נשאו לא עבדו תקנתא רק בזה דמשני דהמשנ' מיירי בהדיר' ארוס' ונשאת בזה לא קיי"ל כן מכח פרכת הש"ס דסברה וקיבלה ולכך קאמר מחוורתא כדמשנינן מעיקרא א"כ מוכח דלא קיי"ל כהך לישנא דהגיע הזמן ואיך כתב רו"מ דהך תירוצא עדיף מאקומתא דאמר לה צאי מ"י וכו' והשכל נותן להיפוך וכן ס"ל לכל הפוסקים. ועל כל פנים למה דלא ניחא לי' להרשב"א כהתירוץ דס"ל להרי"ף ורמב"ם וכל הפוסקים:

והנה בהיות כן אחר שהודיע ה' לנו כל זה אחזיק לו טיבותא דדלי לי חספא ואשכח מרגניתא דבהנ"ל י"ל דברי הרשב"א דלכך מפרש הבריית' כן דלא ניחא לי' לפרש דמיירי דאמר לה צאי מ"י וספקה ולא ספקה דאי מיירי כן מאי ראי' מביא הש"ס מזה דחליפין אינו כגדולין דלמא החם שאני כיון דמותר ע"י פרנס באומר כל הזן אינו מפסיד א"כ לא גרע מה שלוה ובע"ח באין ונפרעין יותר מפרנס לכך מותר כיון דמשועבד לה אבל בעלמ' הוי חליפין כגדולין ולכך מפרש הרשב"א דזה מיירי כשהדיר' כשהו' ארוס' ולא הגיע הזמן ואח"כ הגיע הזמן ואז אדרב' כיון דהדר בי' הש"ס בכתובו' א"כ ס"ל דבזה לא עבדו רבנן תקנתא א"כ לא אלמוהו לשיעבודא דאשה אז וא"צ הבעל להעמיד פרנס ואעפ"כ מותר להיות לוה מוכח דחליפין אינו כגדולין וא"ש דברי הרשב"א אבל דברי הר"ן שכתב דאפי' אם אח"כ נשאת מיירי זה תמוה מכח קושיות הש"ס לסבר' וקבלה וצ"ע בזה:

ו' עוד כתב וזה"ל עוד שם בד"ה ומה שהקש' הר"ן מ"ט ל"פ ממתניתן דקונם בנו לכאור' דבריו סתרי אהדדי דהרי כתב לעיל משם הרמב"ם דמיירי באומר אלו נכסי אבא וכו' לא ידעתי בסתיר' דהרי מפורש שם בר"ן דדוקא הוא בנותן לבניו מיירי באומר אלו נכסי אבא אבל הא דבע"ח באין ונפרעין מיירי כפשוטו דלאו הנאה הוא לו וכ"כ התוס' בב"ק שם דהו"ל כמו הנודר מחברו ואין לו מה יאכל ילך אצל חנוני והרא"ש באמת תפיס הך מתניתן דהנודר מחברו וגם כוונת הר"ן כן ותפוס מתניתן דקונם לבנו והוא הכא עכ"ל רו"מ והנה רואה אני שכוונתו להשיג ולא להבין וכותב מה שכותב אטו כתב הר"ן להך משנה דלוה ובע"ח באין ונפרעין אי אפשר לפרש באומר אלו נכסי אבא הרי הר"ן לא כתב רק דהך משנה דלוה א"ש בלא"ה וא"צ לאוקמא באומר אלו נכסי אבא דבלא"ה לא הוי הנאה והיינו לפי האמת דחליפין אינו כגדולין ומותר בלא"הדלא הו"ל הנאה לכך א"צ לאוקמא באומר אלו נכסי אבא וכן התוס' בב"ק מיירי לפי האמת דמסיק הש"ס דבדעבד לא הוי חליפין כגדולין אבל לפי הס"ד דהוי ס"ל דחליפין כגדולין ואסור להיות לוה ובע"ח באים ונפרעים שפיר י"ל דהך משנה מיירי דמתיר באומר אלו נכסי אבא ולמה לא עיין בלשון הר"ן בתחלה דכתב רק כקושייתו דבשלמא בלוה ובע"ח באין ונפרעין א"ש וכו' והיינו לפי האמת א"צ לאוקמא בכה"ג אבל מ"מ אפשר לאוקמי כן להס"ד דחליפין כגדולין ז"ל שם ע"ג ר"ן ד"ה ואסורין בדבר של אותה העיר תמה על הר"ן מש"ס דביצה דא"כ מהו פריך שם הרי י"ל דאף דהוי בירא דשותפי מ"מ מותרין כיון דא"י למכור כל הבור אבל באם שניהם שותפין כיון דיכולין למכור אסורים ונשאר בצ"ע ולפענ"ד דברי הר"ן פשוטים שדברנו אמורין לפי מסקנת סוגיא דביצה בבור של עולי בבל הוי בירא דהפקירא ולכאורה אמאי נחשב הפקר הרי כל ישראל יש לו חלק בו ולזה מחלק דעכ"פ א"י למכור כל הבור ושפיר נחשב הפקר ובמרחץ יכול עכ"פ למכרו ע"י זט"ה אבל לפי הה"א דגם בור של עולי בבל הוי בירא דשותפי ודאי אינו תלוי באם יכול למכור כל הבור רק כיון דיש לו חלק כ"ש נחשב שותפי עכ"ל רו"מ הנה אם כי האמת הוא ידידי אעפ"כ האמת אהוב מהכל ואני חרה אפי עליו כי השחית הנייר ודיו ורם לי כן ג"כ דאין לדבריו שחר כלל חדא דודאי לשון בירא דהפקרא אינו סובל כלל לומר דהכוונה דהוי של כל ישראל. רק שא"י למכרו דלשון הפקר לא משמע כלל כן ובפרט מ"ש רו"מ דהס"ד ומסקנא הוי כן זה אינו דהרי בזה הוי ב' דעות בש"ס שם דר"נ ס"ל בירא דשותפי הוא ור"ש ס"ל בירא דהפקר' הוא וכיון דמ"ד בירא דשותפי הוי ודאי הוי הכוונה של כל ישראל א"כ בע"כ מה דר"ש אמר בירא דהפקרא היינו הפקר ממש ועוד דגוף הסוגיא אינו סובל ככן דאטו בשביל שאי למכרו הוי הפקר מ"מ אינו הפקר ממש רק יש לו חלק בו ולמה ס"ל לר"ש דהוי כמגביה מציאה לחברו והוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים בע"כ דהוי הפקר ממש וגם לא ראה רו"מ דברי פירש"י במקומו שכתב שם וזה"ל ד"ה ור"ש סבר וכו' ור"נ סבר בירא דשותפי הוא ולא הפקירו' בני הגולה אלא נתנוהו לכל ישראל שיהיו שותפין בו וכו'. אם כן מוכח דלמ"ד הפקרא הוי הפקר ממש ולא של כל ישראל וא"כ יפה הקשיתי דמנ"ל להוכיח דהפקרא הוא דלמא לעול' דשותפי הוא רק כיון דא"י למכרו לכך מותר לזה בודאי תמי' גדולה על הר"ן בזה:

ח' הנה מה שהקש' על הש"ס דף נ"ג ע"א דקאמר שם ל"ל דרובא מסתפקין מאחד מ"ד ניזול בתר רובא קיי"ל דספק איסורא לחומרא והקשה למה באמת לא נלך בחר רובא ושוב ראה דהלח"מ פ"ט מנדרים הרגיש בזה וראה מה שאני מתרץ זה בק"א ח"א סי' כ"ח מכח דהו"ל דשיל"מ ישבתי בזה קושיות ב"י על הטור אך הוא הרגיש דבע"כ הטור אינו סובר כהר"ן דבדשיל"מ לא אזלינן בתר רובא דהרי פוסק ביו"ד סי' ט"ז דנכבשינהו דניידי וכו'. והנה מהא לא תברא כלל וזה מתורץ כבר בדברינו באות א' דשאני איסור דאורייתא מדרבנן ולכך התם דהוי איסור דרבנן דהרי מה"ת בטלי ברוב ולכך בדרבנן אזלינן בדשיל"מ להטור דהוי תרי דרבנן אבל בנד' דהוי איסור תורה י"ל דלא אזלינן בתר רוב' בדשיל"מ והשנית היא דמה מדמה רובא דאית' קמן לרוב' דלית' דלית' קמן התם נכבשינהו דניידי הוי רובא דאיתא קמן דהרוב היתר לפנינו משא"כ בנדרים מה דרוב קורין כך או כך הוי רובא דליתי קטן דהדבור אינו לפנינו וכן מה דהרוב מסתפקין מאחד הוי הסיפוק ליתי' לפנינו ובזה אין הרוב תלוי בגוף האדם רק בהשתמשות וזה ליתי' לפנינו והוי כרובא דליתי' קמן בזה לא אזלינן בתר רוב בדשיל"מ ומה שחילק בין נדרים לשאר דשיל"מ לענין רובא אין חילוקו נראה כלל כיון דהוי מצוה לתשולי הוי כבא ממילא א"כ ה"ה לענין רוב הוי כן ומה שהביא ראי' מפ"ק דפסחים דבמעשר אזלינן בתר רובא אף דהי"ל דשיל"מ נעלם ממנו הש"ס ב"מ פרק הזהב דמפורש שם דמעשר לא הו"ל דשיל"מ:

ומ"ש רו"מ ליישב קושיא זו למה לא נלך בתר רובא מכח דברי הרמב"ן בפ"ב דקדושין והריטב"א דלהכי אף רובא מסבלי וה"מ מ"מ חיישינן למיעוטא משום דרוב התלוי במנהג אינו רוב גמור וא"כ ה"נ בזה הנה בראותי כן מאוד תמהתי על הרמב"ן גופו והריטב"א איך יענו על הסוגיא דר"פ המוכר פירות בפלוגתא דרב ושמואל במוכר שור ונמצא נגחן דרב ס"ל הולכין במא"ה ושמואל ס"ל אין הולכין אחר הרוב ואימור לשחיטה זבין ופריך שם הש"ס מגמל האוחר בין הגמלים ומה מדמה זה לזה דלמא רק ברובא לרדיא זבין דהוי רק תלוי במנהג ואינו רוב גמור בזה אין הולכין אחר הרוב אבל בגמל האוחר בין הגמלים דזה אינו רוב במנהג מודה דהולכין אחר הרוב ובע"כ דאין חילוק גם כל הפוסקים פסקו כן בכל רוב דאין הולכין במא"ה ומה ראי' מהתם הרי החם הוי רק התלוי במנהג וגם מה דפריך שם מרוב נשים בתולות נשאת ומה ענין זה לוה ובע"כ דאין חילוק ובע"כ הם לא אמרו רק ברוב מסבלי וה"מ או להיפוך