נדרי זריזין חלק ב קצג

ועל קושייתו על הר"ן חולין בסוגיא דטיפת חלב בפסוקי הלכות דס"ל דהנאסר יכול לאסור במקום שאין האיסור האיסור עצמו יכול לילך ואם נפל חתיכות נבילה לקדיר' צריך סמ"ך בחתיכות נגד הרוטב וברוטב סמ"ך נגד החתיכה והפמ"ג סי' ק"ב הביאו וכן הכו"פ א"כ למה בנדרים בפרק הנודר מן המבושל הקשה הר"ן למה בנודר מן הבשר הוי בנ"ט הא ה"ל דשיל"מ ותירץ שלא במינו הוי בנ"ט ולפי דעתו בחולין הרי בהבשר נבלע רוטב מן התבשיל וחוזר ופולט והוי מין במינו ואין לומר דבדשיל"מ לא אמרינן חנ"ל הא מבואר בר"ן דבכל הדברים ובלשיל"מ אמרינן חנ"נ וכן בפמ"ג סי' צ"ב וכתב שדבר זה נשאל לכמה חכמים ולא פרשוהו עכ"ד:

תשובה הנה בעזה"י תיכף כשקריתי דבריו עלה ברעיוני התירוץ ואח"כ עיינתי בהר"ן בחולין ומצאתי בו בעצמו כדברינו ורו"מ לא עיין בו היטב וזה"ל הר"ן בפסקיו שם ומ"מ אפשר לסוחטו אסור וחתיכה עצמה נעשה נבילה אינו ענין אחל בעצמו ומ"ה א"ש לישנא דאמרינן (תיבת ומ"ה נראה שט"ס הוא וצ"ל ומ"מ א"ש) אי קסבר אפשר לסוחטו מותר חתיכה עצמה אמאי נעשה נבילה שהרי הי' אפשר לומר דאע"ג דאפשר לסוחטו מותר ה"מ אם ידעינן בודאי שנסחט ממנו האיסור וכו' ולפיכך אפי' אם נאמר דאפשר לסוחטו מותר הי' אפשר לומר דחנ"נ להצריכה ששים ושתהא נדונית ג"כ כבשר אסור לאסור כל החתיכות כולן מפני שהם מינה אע"פ שד"א גרם לה לפסול אלא דתלמודא לא ס"ל הכי שאינו בדין שהדבר שאפשר לחזור להכשרו יהי' נדון כגוף האיסור עד שיאסור כל החתיכות כולן מפני שהם מינה וכי פריך תלמודא אמאי חענ"נ עיקר ניתא למה הצריכ' סמ"ך בשאינה מינה שזה אפשר הוא מן הטעם שכתבתי לפי ששוב אין האיסור שבה מתחלק בשוה אבל עיקר פרכי' הוי למה היא נדונית כבשר נבילה שמפני כך אוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה והרי כיון שאפשר לה לחזור להכשיר' נמצא שאין איסורה מחמת בשר שבה שא"כ לעולם תאסר אלא איסור' מחמת הלב שבה ונמצא שהאיסור שבה עם החתיכות מין באינו מינו עכ"ל לענינינו:

והנה שמחתי כעל כל הון בדברי הר"ן הללו הרי מפורש יוצא מפיו הקדוש דחנ"נ ולהיות נדון כמב"מ המה ב' ענינים והיכי דאו לו היתר אז נדון כאיסור עצמו והוי מב"מ אך אם משכחת לה היתר לגוף האיסור נהי דחנ"נ מ"מ כאיסור מצד עצמו אינו ולא הוי כמב"מ רק כמין האיסור וא"כ ה"נ גבי דשיל"מ ממש נהי דחנ"נ להיות ס' נגד כולו מ"מ להיות רוטב התבשיל הנבלע בבשר להיות כאיסור עצמו להחשב עם התבשיל מב"מ זה אי אפשר כיון דיש לו מתירין ע"י שאלה וא"כ אם יהי' נשאל על הבשר מותר גם הרוטב בלי שאלה על הרוטב א"כ אין איסורו מחמת עצמו רק מכח הבשר לכך הוי רק שם הבשר עליו והוי אינו מינו עם התבשיל ובזה הוי חומרו קולו מה דיש לו היתר דהוי חומרו דאינו בטל הוי קוצו לענין אינו מינו דאין הרוטב נחשב מינו עם התבשיל רק נדון כבשר והוי אינו מינו וז"ב כשמש בכוונת הר"ן וברוך ד' שהאיר עיני כי טרם ראיתי דבריו עלה כן ברעיוני לומר דנהי דחנ"נ הוי גם בדשיל"מ מ"מ להיות נדון כאיסור גופו להחשב כמין במינו זה לא הוי בדשיל"מ ובפרט בנדרים דהשאלה אינו על הרוטב רק על הבשר ובפרט כיון דקי"ל אכלה כולו אין נשאלין עליו א"כ בזה נהי דמדרבנן הוי חנ"נ והוי מין במינו ואינו בטל מ"מ מן התורה הי' בטל וא"כ שוב אם לא יהי' הבשר בעולם א"א לשאול על הרוטב כיון דאינו בעין ומן התורה לא מהני השאל' וא"כ שזב הרוטב אין לו היתר ולא הוי דשיל"מ ובטל ממ"נ וזה אני כותב לאלומי מילתא לסברת הר"ן אבל באמת בל"ז א"ש כי התירוץ מרומז בלשון הר"ן וברוך ד' שהאיר עיני בזה דברי ידידו. אמר הכותב ה"ה הרב החריף ומופלג ובקי מו' בנימין זאב מזוזה בהרב המופלג מו' אייזיק ז"ל מזאלקווא עשה עמי פעולה טובה להשגיח על ספרי נ"ז כפי אשר הי' ביכלתו ישלם ד' פעלו ותהי משכורתו שלימה בבני חיי ומזוני כולם שוין לטובה והבטחתיו להעלות משמו דבר הלכה על ספרי והנה כתב אלי פ"ב השגות על ספרי ואני השבתיו והראיתי כי דברינו נכונין בעזה"י ב"ך בטחתי כי לא אבוש בדבר הלכה והנני עושה אותו רק פרק ומדפיסו כאן לקיים הבטחתי:

בעזה"י חדושי מחדש לחבור נ"ז ח"ב הנה קודם צאת ספרי נ"ז ח"ב מבית הדפוס הי' למראה עין הרב וכו' מוה' בנימין זאב מזוזה הנ"ל מק"ק זאלקווא וכתב אלי כמה השגות וזה אשר השבתי בעזה"י ובחמלתו:

א הנה מה שהקשה על מ"ש בסוף א' ע"ג ד"ה אבעיא להו בנדרו פליגיו וכו' והקשיתי דלמא לא מבעיא נמי להיפוך דלמא בהדירו פליגי ובנדרו אף ראב"י אוסר וע"ז תמה איך אפשר לומר דפליגי בהדירו הרי במשנה קתני השותפין שנדרו הנאה זה מזה וכו' לא ידעתי מהו קשיא לי' הרי י"ל מ"ש שנדרו הנאה זה מזה היינו דראובן נדר הנאה ששמעון לא יהנה ממנו ואין הכוונה זה מזה דהנודר נדר שלא יהי' נהנה מחבירו רק שנדרו הנאה זה מזה היינו הנידר מן המדיר וז"פ בכוונתו:

ב' מה שהקשה על מיש בדף ב' ע"א ר"ן ד"ה מש"ה כופין והקשיתי איך יפרש הירושלמי הך תוספתא וכתב רו"מ דלמה לא הקשיתי דברי הירושלמי גופו אהדדי. דהרי הר"ן מביא הירושלמי דמפרש כמה הוי רגיל לא ידענא מהו קשיא לי' אלישנא בעלמא הרי הירושלמי קאי על התותחתא דנקט רגיל ומפרש מהו רגיל לכך הקשיתי בלישנא איך יפרש הירושלמי התוספתא דהרי הירושלמי הוא דברי התוספתא:

ומ"ש רו"מ דלק"מ דהתוספתא מיירי במדיר לאחרים מנכסיו ולא מיירי בשותף כלל הנה זה אינו חדא דאם הי' מפרש הר"ן כן לא הוי לו ראי' דברגיל להדיר כופין דלמא התוספתא מיירי ברגיל להדיר אחרים הרבה בזה כיון דרגיל כץ ואוסר להרבה אחרים בזה יש לחוש לתקלה גם אין ביד אחרים לעשות לו להיפוך אבל במדיר רק לשותף י"ל בכה"ג לא חיישינן למכשול אף ברגיל ועוד הרי בזה י"ל דביד השותף לעשות גם לו וידירנה גם הוא הנאה להיפוך י"ל דבזה אין כופין אף ברגיל ובע"כ או דהר"ן מפרשו דמיירי נמי בשותף או דס"ל דאין חילוק בדבר ואין סברא לחלק בין שותף או לא ואדרבא ברגיל לאחרים ראוי לקנסו טפי בפרט לפי סברת הר"ן דהחילוק בין מדיר לנידר רק דאם הוי להנאתו אין ראוי לקנסו ואם אין לו הנאה בנדרו ראוי לקנסו א"כ מה לי שותף מה לי במדיר לאחרים נמי הוי לו הנאה ובמדיר לשותף נמי הוי לו הנאה ומה לי זה או זה ואם מכח מכשול נמי אין לחלק בדבר וז"ב:

ג' הקשה וז"ל עוד שם בד"ה וכופין את הנידר יצא לדון בדבר החדש דבדבר שיל"מ לכ"ע אין ברירה וע"ז הקשה מביצה דף י' ודף ל"ח דאמרינן ברירה במוקצה גם הקש' דבשלמא בחר רוב אין הולכין דאיכא מועט אבל בריר' למ"ד י"ב הוי ודאי וכו' הנה ישמעו אזניו מה שמוציא מפיו הרי בתר רובא אזלינן לכ"ע חוץ ר"מ דס"ל חיישינן למועט ובבריר' יש כמה דיעות אף בדברי אמוראים דס"ל אין ברירה ובפרט דהרי אנן קי"ל דא"ב ובתר רוב קי"ל דאזלינן. ובע"כ דברירה גרע מרוב וא"כ איך יפלגו בסברות הפוכות דלמ"ד אין ברירה ס"ל דבריר' גרע מרוב ולמ"ד יש ברירה ס"ל דבריר' עדיף מרוב היתכן כן ובע"כ דגם מ"ד דיש בריר' לא עדיף מרוב. ומה זה שכתב דברוב יש מיעוט הרי בבריר' הוי נמי מחצה השני' האסור לכך בודאי אף למ"ד י"ב לא עדיף מרוב וז"ב ומה שהקשה עלי מביצה הנה אל אלהים יודע ועד שזה הרגשתי בעצמי וידעתי שזה צריך ביאור ולפרש כוונתי אך הדברים נכונין בעזה"י דזה כלל בידינו דכל דתיקון רבנן כעין של תורה ובפרט בעיקרו דאורייתא רק כבר כתבנו בכמה דוכתא דהיינו דוקא במה דבשל תורה הוי מן התורה אז אף בדרבנן כעין של תורה תיקון אבל במה דהוי בשל תורה רק איסור מדרבנן דהוסיפו על של תורה אז בדרבנן ממש הקילו דהם אמרו והם אמרו וידוע דמוקצ' דרבנן רק דמ"מ עשוהו כשל תורה כמ"ש הרשב"א בביצה ולכך א"ש דלמ"ד א"ב בשל תורה אף באין לו מתירין שפיר ראוי לומר גם במוקצה אין ברירה אף דהוי דרבנן כיון דכעין של תורה תיקון אבל למ"ד י"ב בשל תורה אף בדשיל"מ אין ברירה אם הוי גוף האיסור של תורה מ"מ שוב אם גוף האיסור דרבנן ראוי לומר הם אמרו והם אמרו דבדרבנן י"ב וא"כ א"ש דאנן בשל תורה קיימינן בנידר לכך בדשיל"מ לכ"ע אין ברירה מדרבנן כמו ברוב דלא אזלינן בדשיל"מ אבל במוקצה דהוי עיקרו דרבנן שוב אוקמוהו אדאורייתא דס"ל דיש ברירה אף בדשיל"מ וז"ב בסברא ובאמת לפמ"ש עתה יהי' כדעת הסוברים דבמוקצה אזלינן בתר רובא אף דהוי דשיל"מ ולא הבאתיו רק לדוגמא כמו דאיכא דיעות דלא אזלינן בתר רוב בדשיל"מ ה"ה נמי בברירה כן בשל תורה וזה נכון בכוונתי בעזה"י:

ד' מה שהקשה על מ"ש בחבורי דף ב' ע"ב ד"ה גמרא אמר רבה והקשיתי דלמא מ"ד דביש בו ד"ח פליגי מפרש מתניתין בהדירו זא"ז ומתניתין ואסורין בדבר של אותה העיר ואסור אף באין בו דין חלוקה וע"ז כתב רו"מ וז"ל לא הבינותי חדא דרישא דמשנתינו ודאי מיירי בנדרו כמפורש השותפין שנדרו וא"כ ע"כ מיירי באין בו ד"ח א"כ רישא וסיפא לאו בחדא מחתא וכו' הנה זה נמשך לשיטחו באות א' אבל אני כתבתי לעיל דאין הכרח לפרש כן וי"ל דרישא מיירי בהדירו כמ"ש לעיל ויפה הקשיתי גם מ"ש וז"ל גם מ"ש דבמשנה דאסורין לשל אותה עיר מיירי בנדרו לא ידענו הרי אדוני בעצמו ביאר הא דאסורין באין בו ד"ח בנדרו משום דגזרינן אטו יש בו ד"ח והרי הר"ן כתב הטעם דשניהם אסורין בדבר של אותה העיר אף דמודר אנוס הוא משום אי שרית מודר לא ציית נודר א"כ הוי גזירה לגזירה וכו' מודר אטו נודר ונודר אין בו ד"ח אטו יש בו ד"ח עכ"ל הנה גם זה לק"מ חדא דכמה פעמים מצינו בש"ס דגזרינן הא אטו הא דאי לא הא לא קיימא הא ועוד י"ל בקנס שאני כיון דקנסוהו בזה גזרו אף גזירה לגזירה ועוד מה ענין קושייתו זה לדברינו הרי לפי האמת מיירי נמי מתניתין באסורין בשל אותה עיר באין בו דין חלוקה וא"כ סוף סוף מוכח דגזרינן גזירה לגזירה ומה ענין זה לדברינו וכמו דמסקינן לפי האמת דמיירי באין בו ד"ח: