נאם דוד (רמב"ם) צז

ור"ח שכתבו התוספות שם: נראה לכאורה שהוא כפי' רש"י וכמו שכתב הרל"מ אלא שמרן דייק ממה שכתב שוב אינו חוזר ומקריב דמשמע שאינו חוזר להקריבם כמו הנך דנקרבו לשם חגיגה. שהרי שייר אותם ולא הקריבם עמהם לשם חגיגה. והדבר מבואר שאינו יכול להקריב ביום סוב נדרים ונדבות ולא הוצרך לכתוב שאם הוא פירש להקריבם ביום טוב אחרון שהוא יכול להקריבם שכתב שאפילו אם דחקו היום יכול להקריבם וכ"ש שאם פירש. ועוד שאם רבינו מפרש כפירוש רש"י היה לו לומר ואם לא פסקו וכו' מקריב השאר. כמו שאמר בתחילה אינו מקריב השאר כיון שעיקר כוונתו לומר דיכול להקריב השאר ולא נימא שאינו יכול להקריבם משום בל תוסיף וכדכתב רש"י. אבל ממה שאמר ומקריב השאר למחר משמע דכוונתו לומר שמקריבם למחר בתור' חגיגה כדין חגיגה שאם לא הקריב ביום ראשון יש לה תשלומין למחר וכל שבעה וממילא משמע דיכול להקריבם ביום טוב אחרון כדין החגיגה דיש לה תשלומין כל שבעה כן נלע"ד

דין ט' ויוצא אדם ידי חובת שלמי חגיגה במעשר בהמה. הנה רבינו בפירוש המשנה לא ביאר שצריך שיהא טופל מעות במעות וכתב אח"כ וזה לשונו ודע כי בשאר ימות החג אדם יוצא חובתו במעשר בהמה ע"כ. הרי משמע דלאו בטופל איירי אלא הבהמה עצמה יקריבנה לבד ולאו בטופל בהמה בבהמה ואעפ"כ יוצא בה ידי חובתו. וזה מוכרח מלשון הברייתא שהביאו לסיועיה לחזקיה דקתני ושאר כל ימות הפסח ארם יוצא ידי חובתו במעשר בהמה. דמשמע דבהמה עצמה יקריבנה לבד דס"ל דלא נחלקו חזקיה ורבי יוחנן אלא אם הוא קונה ממעות מעשר שני כיון שהם מעות והוא קונה מהם תחול בהם שאינן באים אלא מן החולין. כיון דנפיק מן מסת שהוא לשון מעות כמו שאמרו בש"ס מלשון וישם המלך אחשורוש מס על הארץ. אבל בבהמה של מעשר שהיא אינן מעות יוצאין בה. ועוד הוכחה גמורה דלמה ליה לתנא דברייתא דנקט בשינוי דהוא איירי במעות מעשר שני. ונקט בהמת מעשר כיון דעיקר התנא שבא לאשמועינן דבשאר ימות החג אינו כיום ראשון אלא ודאי דשאני בהמת מעשר ממעות מעשר

דין י' כבר ביארנו בפסחים שחגיגת י"ד רשות לפיכך אין אדם יוצא בה ידי חובת חגיגה אלא יוצא בה חובת שמחה עיין בהשגת הראב"ד שהשיג על רבינו על שאמר לפיכך. וכן כתב מרן בכ"מ וכן כתב הרל"מ. ואנכי איש צעיר נ"ל שרבינו כתב שהחגיגה כיון שהיא חובה אינה באה מן המעשר אלא מן החולין בכל דבר שהוא חובה. ואחר כך כתב שחגיגת י"ד היא רשות וכיון שהיא רשות ואינה חובה להביאה מן החולין וחגיגה צריך להביאה מן החולין. לכן אין יוצאין בה אלא לשלמי שמחה לפי שאון צריך להביאן מן החולין

הלכות בכורות

פ"ב דין י"ג בכור שאחזו דם יקיז ובלבד שלא יתכוין לעשות בו מום ואם נעשה בו בהקזה זו הרי זה נשחט עליו ע"כ. הנה ממה שכתב רבינו ואם נעשה בו מום בהקזה זו. משמע דאיירי בשלא מוכרח להיות בו מום בהקזה זו. וכי היכי שלא יוקשה הא ר"ש אית ליה דאסור בפסיק רישיה. וכן ראיתי אחר כך שכתב רבינו בפירוש המשנה וז"ל ואין כוונתו במה שנאמר כאן אע"פ שהוא עושה בו שאירע המום בשעת הקזה בהכרח. לפי שמודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות וכו'. ודלא כמ"ש הרל"מ ז"ל וז"ל ולכך סתם רבינו ז"ל כתנא דברייתא אליבא דר' שמעון דבכל גוונא שרי עד כאן לשונו

דין י"ט וכן נאמן הכהן לומר על בכור מום בכור זה נתנו לי ישראל במומו וכו'. כתב מרן בכ"מ שכתב הרא"ש דוקא באומר ישראל פלוני נתנו לי במומו. אבל אם אמר ישראל סתם שאינו מזכירו לא. ואנכי איש צעיר בלמדי הסוגיא בש"ס קשה לי על דברי הרא"ש ז"ל דאם רב יהודה איירי באומר ישראל פלוני אם כן מאי קא מותיב רב שיזבי ממי שאמר למי שאינו נאמן על המעשר וכו' אינו נאמן אמאי נימא כל מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי. והא התם לא הזכיר שם המוכר להכי אינו נאמן דלא עבידא לאיגלויי אבל הכא שהזכיר שם ישראל עבידא לאיגלויי. ועוד מדקא מתרץ ליה שאני התם דאית ליה לאישתמוטי. דהיינו לומר אי לדידך לא מהימנן אנא הוה חשיבנא ליה מהימנן. משמע דאי לאו האי אשתימוטא הוה מהימן בכל גוונא: ועוד ממה שאמר אחר כך סיפא ודאי מסייעא ליה מאיש פלוני הרי זה נאמן. ואם איירי רב יהודה במזכיר שם ישראל לא הוה ליה למימר סיפא וראי תסייעיה שאין זה סיוע בעלמא אלא כוותיה ממש: ונראה דמשום זה רבינו מפרש דאיירי בשלא הזכיר שם ישראל. ולהכי קא מותיב ליה רב שיזבי מהאומר למי שאינו נאמן על המעשר וכו' שהוא לא הזכיר לו ממי יקח. ותירץ לו דהתם שאני דאית ליה לאישתמוטי: ואמר סיפא ודאי מסייעא ליה וכו'. סייעתא בעלמא שאין דומה לזה שלא הזכיר שם ישראל. ומ"מ תסייעיה בהא דאמרינן כל מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי. דהתם גם כן אפשר לפרש דבריו ממה שאמר לו מאיש פלוני הוא מראה מקום בעלמא ולא מירתת. ואפילו הכי נאמן משום מלתא דעבידא לאיגלויי ששייך שיהא נגלה הדבר לא משקרי אינשי. ג"כ הכא אפשר שיתגלה הדבר להכי לא משקרי ודחי ליה כיון דאית ליה תובע מירתת דהיינו כיון שאמר לו פלוני הרי כאשר הזכיר לו שמו ושייך ישאל אותו מירתת שמא ישאל אותו אבל הכא לא ידע למי יש. ועוד נראה שמה שאמרו סיפא מסייעא ליה הכונה דהא הכא נאמן. ודקאמר איש פלוני הוא משום דאית ליה לאשתמוטי הא היכא דליכא לאשתמוטי לא בעי לומר איש פלוני. ודחי ליה כיון דאית ליה תובע מירתת דהיינו דטעמא הוא משום הכי ולא משום דליכא לאשתמוטי

פ"ג דין ב' אם אין שם מומחה וכו' וכן בכור שיצא בחוצה לארץ ונפל בו מום. מובהק הרי זה יותר ע"פ שלשה בני הכנסת נראה דמה שאמר רבינו וכן בכור שיצא לחוצה לארץ וכו' אין הכוונה. שגם כן דוקא היכא דליכא מומחה אלא אע"פ דאיכא מומחה הוא יותר על פי ג' בני הכנסת. וכן דקאמר הוא קאי דוקא לענין שהוא יותר על פי ג' בני הכנסת. דהכי דייק מה שאמרו התרת בכור בחוצה לארץ על פי