נאם דוד (רמב"ם) צו

דרשינן שמותר פסח יקרב שלמים וכדרשת רב נחמן. דהיינו שמצאן ובקר משמע שמביאין חגיגה וגם משמע על מותר פסח שיקרב שלמים שהם באים מצאן ובקר. ולא חש רבינו למה שאמרו שם אלא קרא לכדרב נחמן הוא דאתא. דמשמע דלא דרשינן הך דרשה והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים אלא צאן זה פסח בקר זו חגיגה בשום אופן. כיון דבספרי קא דרשי הכי כן נלע"ד לומר לסברת רבינו ז"ל

הלכות חגיגה

פ"א דין ו' המפריש עולת ראייתו ומת היורשין חייבין להביאה. כתב מרן בכ"מ פרק יש בכור וכו' אלא ששם אמרו שאם ירשו קרקע אפילו לא הפרישה חייבים יורשים להביאה ולא ידעתי למה השמיטו רבינו עכ"ל: ואנכי איש צעיר נלע"ד שלפי דברי הירושלמי שכתב מרן שאמרו שם שאם ירשו קרקע אפילו לא הפרישה חייבים יורשים להביאה משמע שאיירי בשהפרישה. לכן כתב הוא ז"ל המפריש דחייבין היורשין להביאה ומה שלא כתב שאם ירשו קרקע אפי' לא הפרישה. הוא משום שכבר כתב בסוף פ"א מהל' מחוסרי כפרה האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו היורשין עולתה אע"פ שלא הפרישה אותה כבר נשתעבדו הנכסים ומפורש הוא בכל מקום ששעבוד הנכסים הוא בקרקעות דוקא א"כ רבינו הוא באר ככל הצורך: ומעתה לא קשה ג"כ מה שהקשה הרל"מ בד"ה המפריש עולת ראייתו ומת וכו' יעו"ש. שרבינו כתב הכא כמו שאיירי בירושלמי דאיירי בשהפריש. ובהלכות מחוסרי כפרה כתב היכא שירשו קרקע כמ"ש ודוק

פ"ב דין א' וכן הערל מאוס בטמא. עיין להרל"מ ז"ל מה שהקשה על רבינו ונלע"ד לתרץ דרבינו פסק בפ"ב מהלכות ביאת מקדש דטמא שרץ והערל משלחין קרבנותיהם ומקריבין עליהם אלמא דהערל אינו יכול לבוא למקדש. וכתב שם מרן בכ"מ דבפ' תמיד נשחט איתא בכל הזבחים ערל וטמא משלחין קרבנותיהם וכו' א"כ משמע ליה לרבינו דסתמא אמרו דמשמע דהיא אליבא דכ"ע האיך ברייתא ודלא כהתוס' שם שאמרו כרבי עקיבא אתיא אלא גם אליבא דרבנן ומשום דערל מאוס בטמא והנה בסוגיא דידן תניא כל שישנו בביאה ישנו בהבאה וכל שאינו בביאה אינו בהבאה ולכן בראיה שתלויה בביאה אינו בהבאה וכן התוספתא שהביאו בהאי סוגיא קתני סתמא הערל והטמא פטורין מן הראיה משמע דהיא אתיא גם לרבנן ומטעמא שכתב למטה מפני שאינן אוכלין בקדשים ואינן ראויין לביאה ואף ע"פ שאמרו הא מני ר' עקיבא שינוייא דהוייא הוא מפני כמה סתמי כן נלע"ד לומר לדעת רבינו ז"ל

דין ג' כל קטן שיכול לאחוז בידו של אביו וכו' ואם היה קטן חגר וכו'. נ"ל ממה שאמר עלה ואם היה הקטן חגר וכו' משמע דהוא איירי בשיעור שיכול לאחוז בידו של אביו ולהעלות מירושלם להר הבית אם לא היה חגר והוא ראוי לרפואה. כמו שכתב אח"כ והיה ס"ד כיון שטעם החינוך כדי שידע כשיגדל וזה כיון שהוא ראוי לרפואה. שייך ביה חינוך לפי שהוא כשיגדל הוא מתחייב מדאורייתא. להכי מחנכין אותו עכשיו משום גודלו קמ"ל שפטור כיון שעכשיו אפי' היה גדול כמו זה פטור. ולפי זה בעיא דש"ס שייכא אפילו לבית הלל דס"ל דבעי שיכול לאחוז בידו של אביו. דרבינו לא גריס בבעיא כמו הגירסא של רש"י דגריס לדברי ב"ש וכו'. ובדברי רש"י נראה דיש מי שגורס הבעיא בסתם שכך כתב הכי גרסינן קטן חגר לדברי ב"ש וכו' אלמא דיש גירסא אחרת: והשתא לא תקשה קושית המש"ל שכתב ולא ידעתי למאי הלכתא נקט רבינו ואם היה קטן חגר וצ"ע יעו"ש. שודאי שלגירסת רש"י הבעיא היא. לב"ש דוקא ולא כן גריס רבינו: וגם מה שכתב הרל"מ דרבינו שפסק כב"ה לא כתב טעם זה אלא לשאר קשה דא"כ למה כתב רבינו קטן חגר כלל

דין ו' מי שבא לעזרה בתוך ימי החג וכו'. עיין כמ"ש בכ"מ בתירוץ השני ועוד י"ל וכו' אלא בשיעור דמי הקרבן קאמר שלא יהיה פחות דהראיה מעה כסף וחגיגה שתי כסף ולא יפרש רבינו פלוגתא דר"י ור"ל כפי' רש"י אלא כמו שפירשו התוספות בשם הירושלמי עכ"ל. ולא ידעתי מאי קאמר אם הכוונה על מה שכתבו התוספות ואם נבא להשוותם יחד הא לקרבן יש לו שיעור למטה כדאיתא בירושלמי והכא נמי דין הוא שיש לו שיעור בהבאתו אי בעי מייתי אי מקבלינן מניה או לא ע"כ אם כן יהיה שרבי יוחנן ס"ל שביום ראשון אי אייתי לא מקבלינן מניה ורבינו כתב ואם הביא בכל עת שיביא מקבלין ממנו ואם על כדברי הירושלמי ממש כבר כתבו ומיהו הש"ס שלנו לא נחית להכי וכו' יעו"ש: ועוד דאם הכוונה דיש שיעור לקרבן בשיעור דמי הקרבן קאמר כיצד אתיביה רבי יוחנן לר"ל הוקר רגלך מבית רעך והא פלוגתייהו בשיעור דמי הקרבן איירי: ומה שנלע"ד הוא שרבינו שכתב הכי לפי מה שחזר ר' יוחנן כמו שאמרו שם אמר רבי יוחנן כסבורין אנו לומר הראיון אין לו שיעור למעלה אבל יש לו שיעור למטה. עד שבא רבי אושעיא ברבי ולמד הראיון אין לו שיעור לא למעלה ולא למטה. אבל חכמים אומרים הראייה מעה כסף והחגיגה שתי כסף ע"כ דהוא כמו סברת ר"ל דאמר ראיית פנים דאפי' קרבן נמי אין לו שיעור ואמרו בש"ס דלר"ל אפי' ביום ראשון אי אייתי מקבלינן מניה וכמו שפירש"י והתו': וראיתי להרל"מ ז"ל שהקשה על דברי מרן בכ"מ דאי רבי יוחנן ס"ל דכל פעמים שהוא רוצה מביא מאי פריך ליה מקרא דהוקר דגלך הא איהו נמי ע"כ. מוקי ליה בחטאות ואשמות דלדידיה נמי תקשה ותמיה אני דואת הקושיא תקשה לדברי התוספות נמי שהם אמרו זאת לר' יוחנן דחמרו אבל למחר וליומא אחרינא מצי להביא אם ירצה וכו'. ומוכרח לומר שהם סוברים שלא רבי יוחנן הוא דקא מותיב הכי אלא הש"ס הוא דקא מותיב על האי דקאמר אלא כל היכא דאתא ולא אייתי וכו' דזאת הקושיא קא מקשה הש"ס בין לר"ל בין לר' יוחנן ותי' לה התם בחטאות ואשמות ותדע דהכי הוא דלא אמר בתירוצה אמר ליה כמו שאמר לעיל בהנך פירכות דאיתיביה ר"ל לר' יוחנן דבתירוצה אמרו א"ל וכו' אלא הש"ס קא מותיב ומפרק

דין ז' המפריש עשרה בהמות לחגיגתו וכו'. כתב מרן בכ"מ דברי רבינו נראה לפרשם כפי'