נאם דוד (רמב"ם) צה

הראב"ד ז"ל. וכוון שכן קשה אמאי נדחק הראב"ד ואמר שמעשה כי הוה ששחטו וזרקו עליהם קודם טבילה והזיה. וסברו שיעלו ולא שאלו אלא אחר זמן שחיטה ונדחו. וזה תימא למה לא שאלו קודם מעשה ושאלו אחר מעשה. וכי בתר דעבין מתמלכין וכמו שהקשה עליו מרן בכ"מ. והוה ליה לומר כמו שאמרו התוספות דבשעה ששאלו לא טבלו עדיין. ואמר להם משה אם לא תטבלו היום תדחו לפסח שני והם עשו כך שטבלו ושחטו עליהן: ואפשר לומר נראה לו שזה דוחק גדול לומר כן. שמפשט הכתובים נראה שלא הקריבו אלא עד פסח שני: איברא דמלשון ספרי שלא שחטו וזרקו עדין שכך כתוב אמר להם אין קדשים קרבים בטומאה אמרו לו יזרק הדם עלינו בכהנים טהורים ויאכל הבשר לטהורים וכו' וכמו שכתב מרן בכ"מ דמלשון ספרי מפורש כדברי רבינו ותמיה אני על דברי המשנה למלך שכתב דאין מלשון ספרי ראיה נגד הראב"ד והלא ודאי ראיה נגד הראב"ד שאמר ומעשה שהיה ששחטו וזרקו עליהם קודם טבילה ולא שאלו אלא אחר זמן שחיטה. והלא מפורש שקודם ששחטו וזרקו שאלו ואמרו יזרק הדם עלינו שעדיין זמן שחיטה: והנה כתב מרן וז"ל מיהו הא כדאיתא והא כדאיתא בטמא שרץ אחר שטבל שוחטין וזורקין עליו משא"כ בטמא מת שאפילו הזה וטבל אין שוחטין וזורקין עליו. ונראה לי אני איש צעיר דזה מוכרח מן הגמ' דידן מדקא' סבר לה כר' יצחק וכו' ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא ביום ההוא דאין יכולין לעשות אבל למחר יכולין לעשות. משמע דבשום אופן אין יכולין לעשות ביום ההוא כי אם עד למחר. ודידן עדיף ממה שאח"כ כתב מרן ועוד היכא קאמר ביום ההוא לא היו יכולין הא למחר היו יכולין. והלא כך היו יכולין ביום ההוא כמו למחר. שאם יטבלו בו ביום היו יכולין לעשות ואם לא יטבלו גם למחר לא יהיו יכול לעשות. עד שהרל"מ דחה זה ואמר דכפי מ"ש שפי' עד סוף זמן שחיטה. אין כאן קושיא דלא היה להם פנאי להזות ולטבול ולשחוט פסח דכבר עבר הזמן יעו"ש. דאני אומר כיון שהכתוב הוא אומר ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא משמע דהוא אומר הכתוב דלא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא בשום אופן אפי' שיטבלו ויזו כי אם עד למחר דדינא הוא שביום ז' אי אפשר לעשות

פ"ז דין א' ודבר זה בטומאת המת בלבד כמו שביארנו בביאת מקדש. עיין להרל"מ מה שהקשה על דברי רבינו דמשמע מהש"ס דהא בהא תליא דמשום הא דדרשי נפש נפקא לן דלא יאכלו שאר טמאים וא"כ רבינו ז"ל דסבור דבענין הדחיה לא נדחה אלא מת בלבד גם לענין האכילה לא היה להם לאכול אלא טמאי מת בלבד: ואני אומר שאם כך למה לי למתני' לאשמועינן דלא יאכלו ממנו זבים וזבות והא ודאי כיון שלא נדחה אלא מת בלבד לא יאכלו ממנו שאר טמאים. ועוד למה נקט תנא זבין וזבות דוקא ועוד למה אצטריך תנא לאשמועינן בפרק ז' הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה. והא ידעינן לה דהא בהא תליא כיון דדחינן לטומאה ודאי דנאכל בטומאה. ועוד למה צריך טעמא שלא בא מתחילתו אלא לאכילה. ומזה סבר רבינו דאע"ג דטמא נפש כתיב התם לענין הדחיה שטמא נפש דוקא. אבל לאכילה הוה ס"ד דאף דנדחה מפני טמאי מת לאכילה לא יאכלו. להכי אצטריך תנא לאשמועינן דהפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה. כי שלא בא מתחילתו אלא לאכילה והוה ס"ד כיון שהוא נאכל בטומאה אין חילוק בין טומאת מת לשאר טומאות. ואדרבה מכ"ש דהשתא טמאי מת דצריך הזיה וטבילה אוכלין שאר טומאות לא כ"ש. אלא דנראה להם דזבין ומצורעין וזבות ונדות לא יאכלו. כיון שהטומאה יוצאה עליהן מגופן ולא דמיין לטמאו מת שאין הטומאה יוצאה עליהן מגופן אבל שאר טמאים שאין הטומאה יוצאה עליהן מגופן יאכלו. מכ"ש דטמאי מת החמורים וזה כוונת דברי ב"ה שאמרו התם הוא דגלי רחמנא טמא נפש. דהיינו דלא גלי רחמנא אלא טמא נפש ולאכילה שהותר לאכול שלא בא מתחילתו אלא לאכילה. ובודאי שלא הותר להם אלא משום שאין טומאה יוצאה עליהן מגופן אבל זבין וכו' שטומאה יוצאה עליהן לא יאכלו. אבל הכא טמא סתמא כתב לא שנא וממילא משמע דגם לב"ה שאר טמאים דאין הטומאה יוצאת עליהן מגופן אוכלין. דרבינו אינו מפרש כפירוש רש"י דמניה דייק הרב הנז' והקשה על רבינו כנז"ל כן נלע"ד ודוק

פ"י דין ב' לפיכך שורפין עצמות הפסח בכלל הנותר מבשרו כדי שלא יבואו בהן לידי תקלה ע"כ. דקדקתי בדברי רבינו אלו שכתב בכלל הנותר מבשרו. ובפרק י"ט מהל' פיסולי המוקדשין דין ט' כתב כל עצמות הקדשים שאין בהם מוח אינן טעונין שריפה חוץ מעצמות הפסח ולא כתב בכלל הנותר מבשרו. ועוד דממה שכתב כדי שלא יבואו לידי תקלה הוא שלא יבואו להבא משמע. ועוד דממה שכתב לפיכך שורפין וכו' סמוך למה שכתב קודם או ששבר אחר כמה ימים הרי זה לוקה משמע דמשום דדינא הוא שאם שבר אחר כמה ימים לוקה לפיכך שורפין עצמות הפסח בכלל הנותר מבשרו וכו': לכן נלע"ד דרבינו בא לומר כיון דאפילו לאחר כמה ימים אם שבר עצמות הפסח לוקה. לכן צריך לשורפם עם הבשר הנותר תכף ולא ישהה בהם משום שלא יבוא לידי תקלה לשוברם ומתחייב מלקות. דזה רבינו נראה לו שצריך להיות כך ואין זה דין הברייתא שהביאו בפ' כיצד צולין דהא אוקמו לה בש"ס אמוראי באופן אחר יעו"ש. ובהלכות פסולי המוקדשין הנ"ל כתב רבינו דין הברייתא כמ"ש מרן בכ"מ יעו"ש ודוק

דין י"ב וע"ז נאמר בתורה וזבחת פסח לה"א צאן ובקר. כתב מרן בכ"מ משנה בפרק אלו דברים דהיינו שדין זה הוא במשנה פ' אלו דברים. דאף על גב שרבינו כתב ועל זה נאמר בתורה וזבחת פסח לה"א צאן ובקר. וזאת הדרשה היא דוקא לבן דורתאי דס"ל שבאה בשבת ואנן לא קי"ל כוותיה. כמו שכתב אח"כ אבל אם חל יום י"ד להיות בשבת וכו' אין מביאין עמו חגיגה. וזאת הדרשה של צאן ובקר דרשה רב נחמן למותר הפסח שיקרב שלמים. ופסקה רבינו בפרק ד' וכתב מרן הכ"מ דהיא מימרא דרב נחמן. מ"מ נקט רבינו להאי טעמא כמו שנקטו להאי טעמא בספרי. ועוד שלא הוזכר בש"ס טעמא שמביאין עם הפסח קרבן חגיגה ונראה מהש"ס שהוא מדאורייתא. לכן נקט רבינו נקט רבינו דרשא זו אבל בתשלום שדרש בן דורתאי שאמר שמביאה בשבת משום שאמר רחמנא וזבחת פסח שדינה כפסח לגמרי ודוחה את השבת לא דרשינן הכי. אלא