נאם דוד (רמב"ם) צד

למנות אחרים על מצה ומרור שלו'. ויקח ממעות של הפסח שהפריש האחר ויהיו המעות חולין דהוא אכילה אחרת. והוא לא הפריש המעות אלא לפסח והוי בלוקח חלוק או טלית רבי סבר כיון שהכשירו דפסח הוא כגופה דפסח הם והמעות חולין. ואידך אמורא סבר דבמצה ומרור לא פליגי דבפסח דמו ויכול ליקח מן המעות של פסח מצה ומרור והמעות חולין ולא נחלקו אלא אם הוא יכול למכור גופו של הפסח ליקח בו חלוק וטלית. דרבנן אמרי שאינו יכול ורבי סבר שיכול ורבינו פסק כרבי. בענין פסח עצמו שיכול למוכרו לעשות בדמיו מה שירצה. וזהו שכתב הממנה אחרים על פסחו ועל חגיגתו הרי המעות חולין וכו'. דמשמע שהם חולין גמורים ובמעות של הפסח כתב שיכול ליקח ממעות של הפסח ממי שמנה אותן עמו כדי למנותן עמו במצה ומרור ויהיו המעות חולין. משום דמכשירי הפסח הרי הם כפסח משמע דבמעות שהופרשו לפסח לא יהיו חולין אלא שיקנה בהם פסח או מכשיריו. אבל שיקח מהם דבר שאינו פסח או מכשיריו המעות אינן חולין. ועל זה כתב מרן בכ"מ רבינו פסק כמאן דמחמיר. שכך נראה מדברי המחמיר שאמר כי פליגי במצה ומרור וכו'. ורבי סבר כיון דהכשרו דפסח כגופא דפסח דמי. משמע הא לאו הכי לא יוכל להוציא מהם לשום דבר אפילו לדעת רבי כן נלע"ד לומר בדוחק

פ"ה דין ח' נשים שנדחו לשני וכו' לפיכך אין שוחטין עליהן בפני עצמן בשבת בפסח שני. כתב מרן בכ"מ דרבינו פסק כרבי יהודה משום דאמרינן כמאן אזלא הא דא"ר אלעזר בשני רשות ובראשון חובה ודוחה את השבת כמאן כרבי יהודה משמע דהלכה כוותיה. הכוונה דר' אלעזר ס"ל כרבי יהודה דבשני רשות ולכן אין דוחין עליה את השבת ולכן רבינו פסק הכי. דאילו לרבי יוסי דאמר אשה שוחטין עליה בפני עצמה ואין צריך לומר בראשון. משמע דגם בשני דינה כדין ראשון וכיון שבראשון ודאי דוחין עליה את השבת גם בשני דוחין עליה השבת. אלא לענין אם עושין חבורה שכולה נשים דאפשר דגם לר' אלעזר דאמר בשני רשות. אפשר שדעתו לומר שאפי' הן רשות יכולים לעשות חבורה כלן נשים. לכן בהאי רבינו לא פסק כר' יהודה אלא כרבי יוסי דהלכה כמותו לגבי רבי יהודה וזאת כוונת דבריו ז"ל במה שאמר לתרץ הקושיא שהקשה אח"כ ויש לתמוה דבפ"ב אצל מ"ש עושים חבורה שכולה נשים אפי' בפסח שני משמע דפסק כר' יוסי כמ"ש שם. שתרץ על זה וי"ל דאע"ג דלענין עושין חבורה שכולה נשים וכו' לא רצה לפסוק כמותו מדמשמע מר"א שכתבתי בסמוך דסבר בסמוך כרבי יהודה בהא ע"כ. דמה שאמר דסבר בסמוך כרבי יהודה בהא אין הכוונה דר"א סבר כרבי יהודה שאין עושין חבורה כולה נשים אלא בהא שאמר בשני רשות: ומעתה אזדא לה מה שהקשה הרל"מ ז"ל על מרן הכ"מ יעויין שם ודוק

דין ט' הלך ולא הגיע מפני שעכבוהו הבהמות בדחקם וכו' הרי זה אנוס ואינו בדרך רחוקה. כתב מרן בכ"מ ויש לתמוה על רבינו שנראה כאורה שהוא פוסק בהפך ונראה שזהו שכתב עליו הראב"ד אנו תופס דרך הגמרא ע"כ. קשה לי דאין זה. משמעות דברי הראב"ד שאם כדבריו היה לו לומר שזה. בהפך. אבל משמעות דבריו הוא אע"פ שהדין אמת מ"מ הוא לא תפס דרך הגמרא. דהיינו שלא תפס דרך הגמרא כיצד נאמרה אלא תפס בדרך אחרת. ועל מה שתרץ וכתב ונראה שרבינו דהק' יכול לא יהא חייב כרת אם הזיד ולא עשה את השני וכו' כיון שעיכובו לא היה מחמת מרחק הדרך קרינן ביה ובדרך לא היה והרי הוא כאונס אחר ואם הזיד ולא עשה את השני חייב כרת ע"כ. קשה לי על זה שודאי מוכרח לומר שרבינו מפרש הכי שהלא ברישא דהך ברייתא. קתני היה חוץ למודיעי' ויכול ליכנס בסוסים ובפרדים יכול יהא חייב ת"ל ובדרך לא היה והלא היה בדרך ע"כ. וא"כ חייב דקתני סיפא הוא אם הזיד ולא עשה את השני שהרי רישא חייב דקתני אם הזיד בשני שהוא פטור משום שהיה בדרך כמו שכתב רבינו לעיל שאם היה בדרך רחוקה אע"פ שהזיד בשני פטור. ואם כן מאי האי שמשיגו הראב"ד שאין זה דרך הגמרא. והלא כבר השיגו הראב"ד לעיל ואמר מאי שנא טמא ודרך רחוקה והזיד בשני משוגג או נאנס בראשון והזיד בשני: לכן נלע"ד אני ההדיוט שכוונת השגת הראב"ד היא לפי שכוונת הברייתא היא כמו שפירש רש"י ז"ל מפני גמלים וקרנות והוא היה מביא בניו ובני ביתו עליהן חייב שאין זה אונס שיש לו לישמט ולילך יחידי ולשחוט ע"כ. ורבינו דייק מזה שאם כא יחידי אלא שנתעכב מהבהמות בדוחקם הרי זה אונס. ולזה השיגו הראב"ד שלא תפס דרך הגמרא שהוא נתעכב מפני גמלים וקרנות והוא היה מביא בניו ובני ביתו עליהן שאין זה אונס. שכך היה לו לתפוס בדרך הגמרא. שלמה שינה וכתב מאי דנפיק מדיוקא שהוא אונס שכך דרכו של הרמב"ם להביא מה שנזכר בגמרא

שם מי שהיה חבוש חוץ לחומת ירושלם וכו'. עיין להרל"מ שהקשה על רבינו דהחילוק הנאמר בין עכ"ום לישראל לא הוי אלא לשחוט בפני עצמן. אבל להיות נמנה עם אחרים ודאי דבכל אופן נמנה ומדברי רבינו ז"ל אינו נראה כן שכתב שוחטין עליו ומלשון זה משמע להמנות עם אחרים וכו' תמיה אני דאיך אפשר לומר דשוחטין משמע להמנות עם אחרים והא בפרק שאחר זה כל מה שכתוב שם שוחטין עליהם הוא בפני עצמן איירי. ומוכרח לומר דרבינו איירי דשוחטין בפני עצמן קאמר ובמי שהיה חבוש בבית האסורים ביד ישראל כיון שהבטיחוהו לצאת לערב שוחטין עליו אפי' בפני עצמן לפי שישראל אינן מדברין כזב ויצא לערב ויאכל אבל אם היה חבוש ביד עכ"ום שפיהם דבר שוא. אין שוחטין עליהן שמא לא יצא ויוער הבשר ונשרף שזה מה דקתני במתניתין דבפני עצמן אין שוחטין עליהן שמא יביאו את הפסח לידי פיסול. וממילא משמע דלימנות עם אחרים שוחטין עליו ובאונן ובחולה והזקן כתב רבינו ששחטו עליהן דהוא משמע לשון דיעבד, דבפני עצמן לכתחילה לא דשמא לא יוכלו לאכול ויותר הבשר ויהא נשרף כמ"ש רבינו בפירוש המשנה

פ"ו דין ב' טמא מת שחל שביעי שלא להיות בי"ד וכו'. עיין להשגת הראב"ד וכן. התוספות הכי ס"ל שאם יטבלו בו ביום שיכולין לשחוט. עליהן. שודאי כך נראה מהש"ס שמה שאמר רב אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ. מכאן למד והוא ס"ל. שוחטין וזורקין על טביל יום וכמו ההכרח שהכריח