נאם דוד (רמב"ם) צג

דין ב' פי' שאבד פסחו וכו' עיין במ"ש מרן בכ"מ וז"ל ואפשר לדחוק ולומר דאה"נ דסבר רבי' שידעה וכו' וקיצר בלשונו משום דלא נתכוון אלא ללמד שהשני לא יקרב לשם פסח ע"כ. קשה לי על זה דהא כתב רבינו אחר כך אבל אם מצאו קודם שחיטת זה שהפריש הואיל וזה הנמצא ראוי להקריבו פסח וראוי להקריבו שלמים כמו שביארנו וכו' הרי משמע שהשני יקרב שלמים הוא עצמו דאם כוונת רבינו דהשני ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים הו"ל לרבינו לומר הואיל ונדחה מפסח וימכר ויביא בדמיו שלמים גם תמורתו כן. אבל לפי מה שכתוב כך היא הכוונה כיון שהוא ראוי להקריבו פסח וראוי להקריבו שלמים. אין אנו אומרים שיקרב שלמים כמו הוא עצמו שהוא יקרב שלמים. הואיל והיה ראוי להקריבו פסח גם כן

ועל התירוץ השני שכתב דאפשר לומר דרבינו סבר דמתניתין דקתני השני ירעה אתיא כמ"ד ב"ח נדחים וכו' לא ידעתי דאיך שייך לומר כך דאם המשנה זאת דלא כהלכתא אם כן אמאי הביא הרמב"ם תשלום המשנה וכן תמורתו. והרי לא קתני הכי המתיתין אלא משום דס"ל בעלי חיים נדחים. ומה שכתב אח"כ לתרץ על הקושיא שהקשה אחר כך דהיאך פסק רבינו דנמצא קודם שחיטתו שתמורתו אינה קריבה אלא תרעה. והא אין ב"ח נדחין שתרץ דלא מטעם ב"ח נדחין פסק רבינו נן וכו'. וזהו פירוש מכח קרושה דחויה אתיא לדעת רבינו. תמיהא לי על זה והלא לא אמר הכי רבא אלא על המתניתין. ואם המתניתין היא ס"ל דבעלי חיים נדחין. אין פירוש מה שאמר מכח קדושה דחוייה אתיא הוא כמו שמפרש לה רבינו אלא כפשטא משום דבעלי חיים נדחין: ומה שנלע"ד הוא שרבינו סבור דמה שאמרו בש"ס ולימא פסח קרב ופסח לא קרב. הא קמ"ל דאיכא תמורת הפסח דלא קרבה. הכוונה דלא קתני מתניתין ירעה עד שיסתאב לאו משום פסח קתני לה. אלא משום תמורתו שאינה קריבה אבל הוא עצמו קרב שלמים. ונקט ירעה ער שיסתאב לאו דוקא משום דקתני עלה וכן תמורתו. וכן נראה מהברייתא שהביא אביי לאותיב מנה אדברי רבא שאמר לא שנו אלא שנמצא קודם שחיטה וכו' דהא קתני בברייתא אם כשב מה ת"ל. לרבות תמורת הפסח אחר הפסח שקריבה שלמים יכול אף לפני הפסח כן תלמוד לומר הוא. הוא קרב ואין תמורת פסח קריבה והאי ברייתא איירי בפסח שאבד. דהא לעיל והכא קאמרי אי לימא שנמצא קודם שחיטה וכו' אלמא באבוד ונמצא איירי ברייתא והיא כדברי רבינו ודלא כפירשי יעו"ש כן נ"ל ודוק

לח"מ בד"ה ומקריב איזה מהם תמה על מרן בכ"מ שכתב שרבינו למד ממתני דתמורה בהיות הדבר מפורש גבי פסח בפ' שני שעירים ואני אומר שמרן יפה כיון שכתב כך לפי שהתם אמרו דרב סבר כרבי יוסי שאמר גבי פסח שהראשון יקרב. ורבינו פסק בשני שעירים כרבי יוסי שהראשון יקרב. ואם כן איך שייך לומר דרבינו למד דין פסח מהך והא הביאו אותה לדברי רב שפסק כרבי יוסי ורבינו שם בשעירים פסק כדברי רב דס"ל כרבי יוסי. להכי כתב שרבינו למד ממתניתין דתמורה דהיא סתמא מתניא ומכ"ש דהוא כתב בתחילה דהכי משמע מפירוש רש"י במתניתין. דזה עדיף דגם במתניתין דידן משמע איזה שירצה שיקריב. אלא כאשר תקשה דמ"מ קשה על רבינו מדחייה אדידיה. הרי הוא הביא דברי מהר"י קרקוס שהקשה קושיא זו ותרץ לה. ואם הוא הרל"מ ז"ל הוקשה לו על התירוצים שתרץ מהר"י קרקוס זה ענין ואין על מרן הכ"מ שום תמיהא: ועל הקושיא של מהר"י קרקוס נלע"ד לתרץ דודאי דטעמא של שני שעירים שיקח הראשון הוא כרב דסבר במתניתין שמצותו בראשון ודייקא מתניתין כוותיה וכמו שאמר רבא בש"ס דייקא מתניתין כוותיה דרב וכו' ודלא כר' יוחנן יעו"ש. וכן טעמא דפר ושעיר של יום הכפורים שאבדו והפריש אחרים תחתיהם שיקרבו הראשונים משום שמצוה בראשון בהני וכמו שאכתוב עוד וטעמא שאמר בפסח שאי זה מהן שירצה יקרב לשם פסח כסתם מתניתין דתמורה ובמתניתין דידן וכדפי' רש"י ואם תקשה דמאי שנא זה מזה אפשר כיון שאין חטאת צבור מתה אלא תרעה עד שתסתאב. הרי זילותא איכא לאלו שהופרשו מתחילה ליקרב ביום הכפורים והם ירעו. לכן יקרבו הם ולא שהופרשו תחתיהם אבל בהך דתמורה כיון שהשניה תמות וליכא. רעיה מה שירצה יקריב. ופסח ילפינן מינה כיון שלדעת רבינו השני יקרב שלמים וליכא רעייה. הרי כמו חטאת שמתה ולכן מה שירצה יקרב כן נלע"ד

דין י"א עצים של צלית הפסח וכו'. עיין במ"ש מרן בכ"מ וז"ל בפרק האשה דף צ' וכ"ר דפליג אמוראי אליביה ובפלוגתא דרבא ורבי זירא פסק במאן דמחמיר עכ"ל. וקשה לי דאם הכוונה דמחמיר דלא אמר רבי אלא בקונה מצה ומרור. ולא לעושה כל צרכיו זה אי אפשר שהרי ברייתא זו דקתני הממנה אחרים על פסחו ועל חגיגתו מעות שבידו חולין. שפסקה רבינו בין לרבי אושעיא בין לאביי מוקמו לה כרבי שיכול לעשות כל צרכיו: ן ועוד דהא כתבו התו' בד"ה כי פליגי וכו' דבהאי לישנא צריך לומר דהך דאתנן אתיא כר' יוסי הגלילי דאמר קדשים קלים ממון בעלים הוא. להכי אצטריך לכל נדר אבל כר' לא מתוקמא כיון דסבר להאי לישנא דפסח לא משייר אלא במצה ומרור לחודיה ע"כ. ולפי זה קשה כיון דהוא עצמו כתב בפ"ד מהל' איסורי מזבח דין ט"ו על מה שכתב רבינו ואפילו מנה אותו על פסחו ועל חגיגתו באתננה לא נפסלו המוקדשין וכו'. שרבינו פסק בהל' קרבן פסח בפ"ד הלכה כרבי יעו"ש. והלא כיון שלא אמר אלא במצה ומרור א"כ לא פסק כדברי רבי כמ"ש התוספות בנ"ז: ונ"ל שמה שכתבו התוספות כך הוא שהם מפרשים שהפלוגתא של האמוראים היא אם יכול למכור פסחו כדי לקנות צרכי אכילת הפסח. כגון עצים לצלותו או כרי לקנות מצה ומרור או אפילו כדי לקנות חלוק או טלית. דמאן דמחמיר סבר דלא אמר רבי אלא כדי לקנות מצה ומרור דוקא אבל חלוק וטלית לא. ולפי האי פירושא ודאי דלמאן דמחמיר שאינו יכול אלא כדי לקנות מצה ומרור. ודאי דהך דאתנן לא מתקומא כרבי דלא משייר אלא במרור לחודיה. אבל רבינו לא מפרש הכי שהוקשה לו דהא כדי אכילה הוא דאי אפשר לאוכלו בלא מצה ומרור. לכן הוא מפרש דפלוגתא דאמוראי היא דעסקינן שיש לו מצה ומרור ואחר הפריש מעות לפסחו ונתן לו מהם למנותו עמו במנה ומרור אם יהיו המעות חולין דמאן דסבר דבמצה ומרור פליגי רבנן ורבי. הכוונה דרבנן סברי אינו יכול