נאם דוד (רמב"ם) צב

אדם פסחו בשבת וחגיגתו ביום טוב. שזה מצות היום היא ע"כ דאיירי אפילו במדינה יכול להקדיש בשבת פסחו היכא שלא שכח הסכין כדי להביאה בין קרני הכבש וא"כ לדעת רבינו דבר שהוא משום שבות מותר לעשותו במקדש אע"פ שאפשר לעשותו מערב יום טוב

פ"ג דין א' ואם היה מלך או מלכה וכו' יאכל . מן הראשון משום שלום מלכות. כתב מרן בכ"מ ודברי רבינו בפי' המשנה אינם מובנים לי. ואנכי איש צעיר ראיתי לדקדק בדבריו שם במה שכתב וזה לחסרון דעת העבדים ומיעוט התעסקם כמצות דמשמע דוה הטעם שאמרו אין נמנין על שני פסחים דהוא איירי בעבד דוקא אבל בשליח שעשה כך לא ישרפו שניהם וכמ"ש. ובודאי שזה דעת רבינו שהרי כתב לעיל בפ"ב דין י"א וז"ל והממנה עצמו על שני פסחים אינו אוכל מן הנשחט ראשון אלמא דאינם נשרפים שניהם. וא"כ ודאי שלא אמרו שישרפו שניהם אלא בעבד דוקא שמא יסמוך עליהם והם בשעת שחיטה לא היה דעתו לאכול מזה. אבל בבר ישראל שלוחו ושחט שני פסחים לפי הו"ל דעתו בשעת שחיטה על דעת חז"ל הוא שוחט וכמ"ש: ומה שהתירו למלך ולמלכה הוא. משום כיון שזה חששא בעלמא התירו למלך ולמלכה משום שלום מלכות כמו שכתב כאן. ובאדם אחר ישרפו משום חששא זו משום דהמקריב קרבן אדעתא דחז"ל הוא מקריב והם אמרו שאם היה כך יהיה פסול. ומה שכתב רבינו שהממנה עצמו על שני פסחים יאכל מן הנשחט ראשון נראה שהוא משום כיון שהוא שחטו ראשון ודאי שדעתו לאכול ממנו היתה בשעת שחיטה כיון שהקדימו לשחיטה וכמו שאמרו בירושלמי שהביא הכ"מ שמזה הוא שכתב רבינו יאכל מן הנשחט ראשון הוא מן הירושלמי וכעת אין נמצא הירושלמי של פסחים לראות הטעם שאמרו שיאכל מן הנשחט ראשון ומה שנלע"ד כתבתי

פ"ד דין א' השוחט את הפסח וכו' אם היה נאמן להן סומכין על דבריו כתב מרן בכ"מ ומשמע לרבינו דהיינו דוקא בסתם בני אדם אבל אם הוא מוחזק להם לנאמן סומכין עליו וכדאמרינן בקידושין פ' האומר גבי א"ל ע"א זינתה אשתך ע"כ

וקשה לי על זה דלא דמי דהתם כשהוא מחמיר על עצמו ומגרש לא עבד איסורא אם אשתו לא זינתה אבל הכא אם הוא אומר שקר ומביא פסח אחר הרי מביא חולין לעזרה: ואפשר לומר כיון דבאשתו ראשונה אסור לגרשה אם לא נמצא בה ערות דבר ואפ"ה אמרו שאם נאמן עליו עד אחד יכול לגרשה גם כן הכא אם נאמן עליו יכול להביא קרבן פסח אחר

השגת הראב"ד א"א אין כאן שבח שאם היה פטור אינו יכול להביא פסחו נדבה על תנאי שלמים עכ"ל. הנה משמע שהוא מבין בדברי רבינו דמה שאמר ויביא פסח שני כוונת דבריו הוא שיביא פסחו נדבה על תנאי שלמים. לפי שאי אפשר לומר שיביא פסח שני בלא תנאי שלמים בכל גוונא. אפי' שימנה עם אחרים שכבר כתב רבינו לעיל בנמצאת יבלת באחד מהם שאינם יכולין לימנות על פסח אחד. שהוא כמי שנשחט שלא למנוייו וכיון שכן מאי האי דקא מתרץ מרן בכ"מ וז"ל ואפשר לומר דמאי דיביא פסח שני דקאמר הכא שימנה עם אחרים על פסח שני עכ"ל. והרי הראב"ד ז"ל פשיטא ליה דאי אפשר לומר כך כוונת דברי רבינו משום דאם כן הוי כנשחט שלא למנוייו: ואם ואפשר לומר דסובר מרן הכ"מ כיון דאינו אלא משורת הדין שאינו נאמן שאם הוא חושש לדבריו יכול לסמוך על דבריו ולהביא פסח בזה האופן שימנה עם אחרים על פסח שני. דהא מיהא ליכא משום חולין לעזרה אלא משום שמא נאמן ואינו נשחט למנויוו. ומשום זה ליכא איסורא דהא מיהא הרי השוחט עליו אומר שחטו שלא לשמו והוא חושש לדבריו ואינו דומה לנתערבו עורות פסחיהן ונמצא יבלת כאחר מהן דהתם ודאי איכא דהקריבו פסחיהן בכשרות ואם כן הרי הם הביאו חולין בעזרה. כיון שכל אחר מביא פסח אחר אבל אם ימנו עם אחרים שלא הביאו פסחם ליכא משום חולין בעזרה אלא משום שנשחט שלא למנוייו. שדברי רבינו מפורשין שאינו נקרא מביא חולין לעזרה אלא אם כל אחר מהן מביא פסח לבדו. שכך כתב לעיל מתחילה שנמצא זה שקרב בראשון קרבן כשר מביא חולין לעזרה ואם נמנו כולן על פסח אחד נמצא נשחט שלא למחוייב. וזה כמי שנשחט שלא למנוייו ע"כ הרי מבואר שאם נמנו כולן על פסח אחד ליכא משום מביא חולין לעזרה אלא משום במי שנשחט שלא למנוייו

דין ב' בשר הפסח שנטמא וכו' לא יזרוק את הדם שאין הפסח בה אלא לאכילה. דהיינו אף ע"פ שבפ"א מהל' פסולי המוקדשין כתב כל הזבחים של יחיד בין שנטמא בשר זורק את הדם. הכא בפסח היכא שנודע לו קודם זריקה לא יזרוק את הדם. שאין הפסח בא אלא לאכילה ואם זרק לא הורצה. ואם לא נודע לו עד שנזרק הדם הורצה. כיון שבשעת זריקה היה כדעתו שהבשר ראוי לאכילה הציץ מרצה. כיון שבשגגה נזרק וזהו שאמר שהציץ מרצה על שגגת הבשר שנטמא. דהיינו שגגת הזריקה על הבשר שנטמא ואינו מרצה על הזדון. כיון שהפסח בא לאכילס ומה שכתב רבינו מהלכות פסולי המוקדשין. ואם זרק הורצה על הטומאה דמשמע שאפילו נזרק במזיד הציץ מרצה. הכא בפסח שאני כיון שאינו בא אלא לאכילה והוא זרק במזיד לא הורצה. וכדברי רבינא שהביא מרן בכ"מ שאמר טומאתו בין שוגג בין מזיד הורצה זריקתו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה: ומ"ש רבינו בפ"ד מהל' ביאת שאין הציץ מרצה על טומאת הנאכלין ראיתי להתוספת י"ט שכתב וז"ל ואפילו לרבי יהושע במשנה דף פ"ג דמנחות דס"ל דביחיד אין הציץ מרצה על הטומאה שנגע בדבר הנאכל כגון בשר ה"מ לכתחילה. אבל בדיעבד מרצה כדפירש"י דף ע"ח וכ"פ הרמב"ם בפ"א מהל' פסולי המוקדשין ובפ"ד מהל' קרבן פסח. אע"פ שבפ"ד מהלכות ביאת מקדש סתם וכתב שאינו מרצה על טומאת הנאכלין ולא חילק בין לכתחילה ודיעבד. והא דמרצה לא שיהיה בשר טמא נאכל דאין צין מטהר ודוחה לא תעשה דוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל אלא דמרצה להתיר דם לזריקה עכ"ל. ומה שאמר להתיר דם לזריקה. איירי בשאר קרבנות ולא בפסח. דבפסח אם לא נודע לו וזרק דוקא והורצה הכוונה דפטור מלעשות פסח שני כיון שבשעת זריקה היה ראוי לאכילה מקרי כן נלע"ד דעת רבינו: