נאם דוד (רמב"ם) צא

מעל כיון דמ"מ הוא מוסיף מעצמו לכן בא רב ששת ואמר דאיירי בשאמר אחת מדעתו. דרבותא אשמועינן מתניתין יותר דגם בשאמר אחת מדעתי בעל הבית מעל ג"כ והרבותא היא דמהו דתימא כיון שאמר מדעתי הרי עקר השליחות מכל וכל ולא ימעול ב"ה. להכי אצטריך תנא לאשמועינו דאפילו הכי מעל ב"ה. הואיל ועשה מצותו ויותר והרי גם לדברי רב ששת הוא מכ"ש היכא שלא אמר מדעתי הבעל הבית מעל. אבל בסוגיא דאלמנה ניזונת אדרבה דחו למה שרצה למיפשט אבעיא מהאי מתני' דמוסיף על דבריו שליח הוי מהאי דמוקמינן למתניתין כשאמר להם שליח אחת מדעתו של בעל הבית ואחת מדעתי דתפס הסברא לאידך גיסא דטעמא הוי משום דאמר להם אחת מדעתו של בעל הבית שהוא מורה בפירוש שעשה שליחות בעל הבית ואם לא אמר כך לא הוי שליח בהפך מסברא דאמר רב ששת הכא דאדרבה גרע כיון שאמר מדעתי כמ"ש. ורבינו פסק כסוגיא דמעילה כיון שהיא מקום המעילה ולא כסוגיא דאלמנה ניזונת ומה שאמר רבינו שאם לא אמר השליח אחת מדעתי שהוא פטור ומשום כיון שלא אמר אחת מדעתי הרי הוא מודה שהוא עשה משום שליחות בעל הבית והרי תנן השליח שעשה שליחותו של ב"ה השליח לא מעל ומה שהיה מפרשינן במתניתין קודם שבא רב ששת דבלא אמר מדעתי ואעפ"כ השליח מעל. הוא משום כיון דמתניתין איירי בשלא אמר מדעתי הדר אמרינן דלא קתני מתניתין השליח מעל. אלא כשאמר מדעתי וכן נאמר להך סוגיא דאלמנה ניזונת דבעו למיפשט בעיא מהאי מתניתין דמעילה דמוסיף על דבריו הוי אפי' בשלא אמר אחת מדעתי ומתניתין קתני דגם השליח מעל. דהוא כיון דמתניתין קתני הכי בדוחק נאמר כיון דהוא הוסיף מדעתו ימעול ג"כ. אף על גב דמוסיף הוי שליח וכמ"ש וכאשר דחו לה הכא במאי עסיקנן דאמר להו טולו אחת מדעתו של בעל הבית. אז אמרינן נמי דלהכי הוא דקתני שליח נמי מעל

דין ז' אמר כיס מכיסי הקדש ושור משוורי הקדש מועלין בכלן וכו'. עיין למרן בכ"מ שכתב וז"ל וצ"ע שזה סותר מ"ש בפ' ט"ז ממעשה הקרבנות באומר שור משוורי הקדש ע"כ: ונלע"ד דשאני הכא שאמר שור משוורי שהזכיר שור ודאי שדעתו שור מאן דהו משוורי אמר אלא משום שאין ברירה להכי מועלין בכלן ובמקצתן. אבל התם שאמר וחד שלא הזכיר שור אמרינן שמקדיש בעין יפה הוא מקדיש. לכן הגדול שבהם הקדש כאילו פירש הגדול שבהם הקדש

דין י' הפקידן אצל שולחני וכו' אם הוציאו שניהן פטורין וכו'. עיין למ"ש מרן בכ"מ משם מהר"י קרקוס מה שהקשה ותרץ. וכתב שהיא ברייתא אבל התוספות כתבו במעילה צ"ע בכ"מ פרק המפקיד דמייתו לה לההיא דהכא ולא מייתי לה כלישנא דתנינן לה הכא. דמשמע להו דהיא מתניתין דמעילה וקתני לפיכך אם הוציא לא מעל. דהיינו על השולחני קאמר אבל על הגזבר לא דברה מתניתין. אבל בפרק המפקיד כשהביאו לזאת המתניתין קתני בה הגזבר מעל. והנה אפי' על מתניתין דידן של מעילה שקתני בה לא מעל. רש"י פירש בה דלא מעל השלחני אלא המפקיד וא"כ היא שוה עם הנוסחא שהביאו לה בפרק המפקיד לענין דינא דהגזבר מעל. אבל רבינו בפירוש המשניות כתב דגם המפקיד לא מעל. וכיון ששם בפרק המפקיד בפי' קאמרי בש"ס דמעל הגזבר היאך אמר רבינו הכא דלא מעל המפקיד. דמזה פסק דשניהם פטורים ואם נאמר שרבינו ס"ל כדברי מהר"י קרקוס דהיא ברייתא. א"כ קשה אדמקשה שם על רב הונא שאמר אפי' נאנסו מהך ברייתא מאי איריא הוציא אפי' לא הוציא נמי. הוה ליה לאותוביה מאי מתניתין דלא קתני מעל הגזבר כלל. דזה עדיף להקשות דאפי' הוציא לא מעל הגזבר. ואפי' אם יפרש דלא מעל השולחני קאמר אבל הגזבר מעל וכפירוש רש"י. מ"מ הקושיא ממתניתין עדיף להקשות מאי איריא הוציא אפילו לא הוציא נמי: לכן נלע"ד שרבינו סובר דלאו ברייתא היא אלא מתני' דהכא היא. אלא שרב נחמן קאמר שאפילו אם תפרש בה שמעל הגזבר. וכפירוש רש"י אכתי תקשה מאי איריא הוציא. אפילו לא הוציא נמי ואין במתניתין בפי' מעל הגזבר. אלא דברי רב נחמן הוא שאפי' יפרש במתניתין רב הונא הכי. מ"מ תקשה ליה מאי איריא הוציא אפי' לא הוציא נמי. אבל לרב נחמן דס"ל דאינו חייב באחריותם אלא עד שישתמש בהם אלמא דבשעת נתינה שנתונים לו לא הוי כאמר לו שישתמש בהם וקמו ברשותיה מאותה שעה ונפקא מינה דמקרי שלוחו. אלא לאו שלוחו הוי כיון שלא אמר לו שישתמש בהם. וכוונת מתניתין כך היא דגם הגזבר לא מעל. ולכך רבינו כתב דשניהם פטורים כיון דקיל כרב נחמן ודוק

הלכות קרבן פסח

פ"א דין י"ח ואם יכול לחתוך יבלתו בידו בשבת חותך ואם היתה יבשה חותכה אפילו בכלי שאין שבות במקדש כלל. עיין להלח"מ שהקשה על רבינו דנהי דאין שבות במקדש כלל. היינו היכא דאי אפשר לעשותו מאתמול אבל היכא דאפשר לעשותו לא דהא הבאתו מחוץ לתחום. והרכבתו אינו אלא מדרבנן וכו' אבל רבינו ז"ל דכתב דהוי שבות אלא טעמא הוי משום דאין שבות במקדש קשה וכו': ואנכי איש צעיר נלע"ד דלא קשה על רבינו דרבינו בכל דבר אמר דאין שבות במקדש. ומה שאסר בהרכתו והבאתו מחוץ לתחום הוא דהוא איסור דאוריית' דהרכבתו היא מלאכה. לפי שהיא משאוי וכמו שכתב בהל' שבת פרק י"א דין ט"ז המוציא בהמה חיה ועוף אע"פ שהן חיים חייב. והבאתו מחוץ לתחום הוא בתחומין דאורייתא איירי. וכמו שכתב בפירוש המשנה וז"ל והבאתו מחוץ לתחום גם כן אסור מדאורייתא. וכן כתב בהלכות שבת פרק כ"ז דין א' היוצא חוץ לתחום המדינה בשבת לוקה וכו' וכן במחמר איסור דאורייתא איכא. וכמו שכתב רבינו בהלכות שבת פרק כ' אסור להוציא משא על הבהמה בשבת שנאמר למען ינוח שורך וחמורך וכל בהמתך אחד שור וחמור ואחד כל בהמה חיה ועוף וכו'. ומה שאמר במקדיש הואיל וקבוע זמן דמשמע דאי לאו היה טעמא היה אסור אע"פ שהוא שבות. נקט האי טעמא משום דמשמע דאי לאו טעמא דעובד בקדשים היה יכול להקדישו במדינה. וג"כ משום חגיגתו דיכול להקדישו ביום טוב במדינה ולא במקדש דוקא. וכן כתב בהל' שבת פרק כ"ג דין י"ד וז"ל ומקדיש