נאם דוד (רמב"ם) צ

הזהב איירי אליבא דר"ל דאמר משיכה קונה מן התורה ואנן קיימא לן כר"י דאמר דבר תורה מעות קונות

ואנכי איש צעיר נלע"ד לתרץ קושיא זו שהנה רבינו כתב טעמא דנתן פרוטה לכלן משום שהרי נהנה בהיותו רוחץ בכל עת שירצה ואם כן ג"כ טעמא דנתנה לאחד מבעלי אומניות שכתב עלה וכן וכו' הוא משום שעושין מלאכתו בכל שעה שירצה. ואע"פ שליכא משיכה ומשמע אפילו שנתנה לישראל. ולפי זה יקשה דבריו אדבריו שכתב אח"כ קנה בה חפץ ולא משך אם מן ישראל לא מעל. ועוד תקשה ליה הך ברייתא דקתני נתנה לספר או לספן או לכל בעלי אומניות לא מעל עד שמשך שאוקמוה לה בש"ס בישראל. וזה הפך דבריו שכתב בתחילה שכל בעלי אומניות מעל: ומוכרח לומר שרבינו סובר דהך דאוקים רב לברייתא ראשונה בלן הוא דוקא. דלא מחסרא משיכה עד שאוקמוה בש"ס ברייתא שניה דקתני נתנה לספר מעל אע"ג דאית בה משיכה. הוא בספר נכרי דלאו בר משיכה הוא לדעת ר"ל דס"ל דישראל קונה במשיכה. אבל לרבי יוחנן דס"ל דבישראל מעות קונות אם אנו אומרים דטעמא דשני ברייתות הוא משום דמעות קונות ואיירי גם בישראל תקשה אמאי נקטי דבריהם במלאכות דוקא. והיה להם למינקט גם בקונה חפץ דמעל משום דמעות קונות. אלא מוכרח שרבי יוחנן מפרש דטעמא דהך שני ברייתות הוא משום דבמעילה טעמא הוא משום דנהנה ובמלאכות הוא נהנה. אע"פ שעדיין לא עשו מלאכתן דבכי האי גוונא בדעלמא לא אמרינן דמעות קונות. כיון שהוא נותן המעות בשביל שיעשו מלאכה. וקודם שיעשו מלאכה לא שייך לומר בהן מעות קונות דמה יקנו. והלא ליכא דבר בעולם שיקנו אותם המעות דזה לא שייך אלא בקונה חפץ דאיכא חפץ בעולם. להכי נקטי דבריהם במלאכות וטעמא דמעל משום דהא נהנה בנתינת הפרוטה שבכל עת שירצה הם עושים לו המלאכה: ולפי שהברייתא השלישית קתני נתנה לספר או לספן או לכל בעלי אומניות לא מעל עד שמשך וזאת דלא כר' יוחנן ודלא כהנך ברייתות שמוכרח לומר שרבי יוחנן יפרש בהאי ברייתא שאיירי שעשו מלאכה. ואיכא חפץ בעולם שאם מן ישראל לא מעל שאף על פי שמעות קונות דין תורה. כיון שתקנו משיכה ויכול לחזור בו המוכר לא מקרי נהנה שהרי הוא יכול לחזור בו. שבדין מעילה הדבר תלוי אם נהנה דוקא כדי שלא יקשו הברייתות אהדדי. אבל בקונה מן הנכרי כיון שלא מקנו משיכה בנכרי הרי בנתינת המעות לנכרי הוא נהנה שהרי אינו יכול לחזור בו. ולכן רבינו שינה לשון הברייתא וכתב קנה חפץ וכו'. לומר שהברייתא איירי בקנה החפץ שכבר עשו מלאכתן: ומה שהברייתא קתני ספר או ספן וכו' ולא נקט קנה חפץ הוא לרבותא נקטא הכי אע"ג שאילו בעלי אומניות. ועבדינן דמקרי נהנה ומעל. מ"מ אלו שעשו מלאכתן הדר דינם כמו קניין חפץ דלא מקרי נהנה עד שימשוך. כיון שתקנו רבנן משיכה לא מקרי נהנה עד שימשוך כמ"ש. ורבינו באר זה במה שנקט קנה חפץ וכו' כמ"ש ודוק

פ"ז דין א' אמר לשלוחו תן לאורחים חתיכה של בשר והלך השליח ואמר להן טולו שתים שתים בעל הבית מעל שהרי נעשה דברו והשליח פטור וכו'. עיין במרן הכ"מ שהקשה על זה כיון שרבינו פסק דמוסיף על דבריו הוי בפ"א מהל' שלוחין כשפסק דב"ה חייב בכל גוונא שפיר אבל מה שפסק ברישא שהשליח פטור קשה דהא אפילו אי הוי מוחיכו מעל על מה שהוסיף. ותירץ מהר"י קרקוס שאפשר לומר לדעת רבי' דאוקמתא דרב ששת לאו לדחויי דלא חילף דמוסיף הוי וכו' אלא כי היכי דלא תקשי כיון שזה לא עקר השליחות למה מעל השליח וכו'. ובגמרא קבע אותה למדחי דלא תפשוט דמוסיף הוי כיון דבהכי מיירי מעתה לא דמיא מתניתין לבעיין: ואנכי ההדיוט קשה לי על תירוץ זה כיון דעיקר דברי רב ששת הוא משום דלא תקשי דלמה השליח מעל. א"כ היאך אמר בתשלום דבריו מהו דתימא עקר שליח שליחותיה דבעל הבית ולא לימעול קמ"ל. דמשמע דלהכי אצטריך תנא לאשמועינן דבעל הבית נמי מעל בכי האי גוונא דאמר כך השליח טולו מדעתי שתים שיעלה על הדעת כיון שאמר מדעתי עקר השליחות מכל וכל ולא ימעול בעל הבית להכי אשמועינן תנא שהוא מעל ג"כ הוא ועשה מצותו מ"מ. ולפי דבריו היה לו לומר דאם לא כן אמאי מעל השליח ולא לומר כמו שאמר מהו דתימא וכו'. דבשלמא אם אנו אומרים דרב ששת לדחויי אתא. אתי שפיר דבכי האי גוונא הוא דב"הב מעל. וכי תימא דמאי אתא לאשמועינן דב"ה מעל בשיטא דהא השליח אמר לדעת ב"ה ג"כ. לזה אמר מהו דתימא וכו'. אבל אי אמרינן דלא לדחויי אתא א"כ לא שייך לומר מהו דתימא וכו'

ועוד קשה דאמאי לא תפשוט דמוסיף הוי דאע"ג דלא דמיא מתניתין לבעיין מ"מ מדברי רב ששת דאוקים דאיירי בשאמר השליח כך כרי שלא תקשי אמאי השליח מעל. משמע דלענין ב"ה ודאי מעל דמוסיף שליח הוי: ומה שנלע"ד הוא שרבינו סובר שרב ששת לדחויי אתא דמוסיף לא הוי שליח. אבל הוא ז"ל פסק דהוי שליח ממה דבפ' אלמנה נזונת אמרו א"ד הא לא תבעי לך וכו' וכמ"ש מרן בכ"מ. וכיון דהוי שליח השליח לא מעל אע"פ שהוסיף כיון שלא אמר מדעתי הרי דבשליחות ב"ה הוא אמר. ותנן עשה שליחותו ב"ה מעל ולא השליח והכא הוא מוסיף על שליחותו ולא גורע ממנה ולהכי לא מעל. אבל אם אמר טולו אחת מדעתו ואחת מדעתי שהוא אמר בפירוש שלא בשליחות ב"ה עשה יתחייב שליח גם כן שהרי הוא מעל מעצמו אע"פ שב"ה מעל ובדברי רב ששת שאע"פ שהוא אתא לדחויי ולומר דמוסיף לא הוי שליח מ"מ אם אמרו טלו אחת מדעתו ואחת מדעתי יתתייב בעל הבית גם כן. כיון שהוא אמר בפירוש שבאחת שיטלו הוא בשליחות ב"ה יתחייב ב"ה. וכמה שאמרו ואחת מדעתי שלא בשליחות ב"ה יתחייב השליח אע"פ שב"ה חייב משום שעשה שליחותו אעפ"כ יתחייב שליח כיון שאמר ואחת מדעתו: ועוד נלע"ד שאפשר לומר שמה שרבינו פסק בפ' א' מהל' של שלוחין דמוסיף על שליחותו הוי משום דמפרש להא שאמרו במעילה ש"מ מוסיף על שליחותו הוי אין הכוונה. ואם כן תפשוט מינה הא דמבעיא לן במסכת כתובות וכו' וכמו שפירש לה רש"י ז"ל. אלא הכוונה דסתמא דש"ס דהכא קאמר דמהאי מתניתין משמע מוסיף על שליחותו הוי שליח ותמה הכי להאי סוגיא. ולפי שלא תפרש מתניתין דאיירי בשלא אמר אחת מדעתי ומוסיף הוי שליח. ואעפ"כ השליח