נאם דוד (רמב"ם) פט

אמרנו מגו דנחתא קדושת דמים לאותו אבר נחתא קדושת הגוף. עוד אמרינן מגו דנחתא קדושת הגוף לאותו אבר נחית נמי קדושת הגוף לכולה בהמה לענין שתקרב כולה בשביל אותו אבר ותרי מגו לא אמרינן. דהיינו בכי האי גוונא דבשביל שאנו אומרים שיקדש אותו אבר לקדושת הגוף. מוכרח לעשות מגו אחר שינחית קדושת הגוף לכל הבהמה שתקרב ובכי האי גוונא לא אמרינן שתנחית קדושת הגוף לאותו אבר. כיון שצריך לעשות מגו אחר וקא פריך ליה ותפשוט מדידיה דהאמר רבא הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף. וא"כ אמאי קא מבעיא מה דתיחות ליה קדושת הגוף. ותירץ לו התם דאקדישיה לכולה הכא דאקדישיה חד אבר מאי. דהיינו שמסתפק בחד אבר והכוונה שבאבר אחי לא אמר. והוא מסתפק דאימא דלא נחתא עליה קדושת הגוף אפי' לעצמו של אבר וכמ"ש: ואפשר שר לומר עוד דרבינו לא הוה גריס בתשלום הבעי' כגירסתנו ומדאקדשיה לחד אבר אקדשיה לכוליה וכו'. תרי מגו לא אמרינן דכל הבעיא היא אם הוקדש אותו אבר קדושת הגוף ואמרו עליה ותפשוט וכו' וסלקא בתיקו כן נ"ל לפי דעתי שזה כוונת רבינו: ועיין במה שכתבתי בפרק ה' מהלכות ערכין לפי מה שהבנתי בדברי רבינו לפי דברי מרן בכ"מ מה שכתב שם ודוק

פ"ה דין ז' קן שבראש האילן של הקדש שבנה אותו העוף מעצים ואבנים וכו'. עיין במרן הכ"מ שתמה על רבינו שסתם וכתב שאין נהנים. דמשמע דאפי' מעצים ואבנים דאייתי מעלמא דאמאי אין נהנים. כיון דעצים ואבנים אייתי להו מעלמא כמו שהקשה בש"ס מתחילה. אי הכי אמאי של הקדש אין נהנין ואין מועלין: ואנכי איש צעיר ראיתי שקושיא זו לא תקשה על הבינו אלא על מה שאמר ר' אבהו. אמר רבי יוחנן לעולם דאייתי מעלמא ומאי יתיז יתיז אפרוחים. הרי שסל דעצים דאייתי מעלמא ואפ"ה קתני בהקדש דאין נהנים. וקושיא זו הקשו אותה התוס' שם ותרצו אותה יעוש"ב

פ"ד דין ע נודע לו שמעל ואח"כ קרבה חטאתו ועדיין לא הפריש מעילתו וכו' יוליך המעילה וחומשה לים המלח. נודע לו שמעל אחר שקרבה חטאתו יפול המעות וחומשה לנדבה עיין במרן הכ"מ שתמה על רבינו כיון שהלכה כרבנן דאין חטאת מתה אלא כשנמצאת אחר כפרה איך כתב רישא דברייתא ודברי רבא דכולהו בדרישא שייכא דאפי' לרבנן דסברי שכל שנמצאת קודם כפרה אינה מתה ה"ה כאן שנודע לו קודם כפרה אין הולכות לים המלח ודברי רבא ע"כ אדר"ש קיימי ע"כ: ואגבי איש צעיר נלע"ד לתרץ שרבינו סובר כיון שרבא מלתא בטעמא קאמר משום דאין מפרישין בתחילה לאיבוד. וא"כ כשלא נודע אלא לאחר כפרה לא ילכו לים המלח דאין זה דומה לחטאת שאבדה ונמצאת לאחר כפרה. דהכא טעמא רבא איכא דאין מפרישין תחילה לאיבוד על מנת שילכו לים המלח וכיון דאין מפרישין תחלה לזה. א"כ לא ילכו לאיבוד שלא נפרשו לזה כדי שיתפסו לזה. אבל בנוד לו קודם כפרה ועדיין לא הפריש הוה ליה כאילו הפרישן לאיבוד שאחר שקרבה חטאתו הוא מפרישן. וגם כן בהפרישם קודם שקרבה חטאתו ולא הוסיפן על דמי חטאתו גליה דעתיה שהפרישן מתחילה לאיבוד. וא"כ מוקמינן רישא דקתני משקרבה חטאתו ילכו לים המלח הוא בשנודע לו קודם כפרה וסיפא דקתני כל קרבנות המזבח למזבח. לא שנא דאי כפור בעלים ול"ש היכא דלא איכפר הוא בשלא נודע לו שמעל עד אחר שקרבה חטאתו שרבא לא אמר כדברי אביי דרישא ר"ש וסיפא רבנן דאין זה דומה לחטאת שכפרו בעליה אלא החילוק בין איתידע ליה קמי כפרה ללא איתידע ליה קמי כפרה

דין ח' המוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום. עיין במש"ל שתמה על זה דבפרק האשה משמע דלר' יוסי המוכר שלמיו מעשיו קיימים ובהל' נזקי ממון נראה דפסק כר"י וכו' ודין זה אינו לר"י ונראה כמזכה שטרא לבי תרי: ואנכי ההדיוט נלע"ד לתרץ דאע"ג שפסק כר"י דקדשים קלים ממון בעלים הוא שכתב שכל שאין בהם דין מעילה יש בהם דין נזקים. וא"כ בשלמים שאין בהם דון מעילה יש בהם דין נזיקים וקרינן רעהו הוא בשביל שהבשר של בעלים. ולהכי פסק בפ"ח מהל' נזיקים שגובה מבשרם. וכתב דאינו גובה מן הבשר כנגד אימוריהן משום שהאימורים של קדשים קלים מועלין באימוריהם. אבל בהך שהמוכר. שלא עשה כלום הטעם הוא דאיך אפשר למוכרו לזה ויקרב על שמו והוא של הראשון שהפרישו לשמו. לכן לא עשה ולא כלום שאין הקרבן נקרב אלא לשם בעלים הראשונים שגם בשלמים האימורים נקרבים ע"ג המזבח כמו העולה שמזה הטעם בעולה שלא עשה כלום. וכמו שכתב שם רש"י דזה הטעם שלא עשה כלום. וכן כתב שם בטעם שקנסו אותו שיפלו המעות לנדבה משום דלא הוה ליה למיקני כפרת אחרים עולה ושלמים. שודאי שלדברי רבא שאמר דטעם שיפלו לנדבה משום קנסא. ואע"ג דלא הוו אלא ארבעה דיהבו ליה חמשה אפי' בההוא יתירא נמי קנסוה רבנן הוא משום שקנה כפרת אחרים. ולטעם זה אפי' ר' יוסי מודה דלא עשה כלום וכיון שלדברי רבא הטעם הוא כך. פסק כהך ברייתא דהיא סתמא מיתניא ולא חש למה שאמר אביי אחר כך אי לאו דאוקמיה רבי אושעיא וכו' והא ליכא לאוקומי בר' יוסי דהא תני בה והמוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום. דמשמע דגם בשלמים לא עשה כלום ולרבי יוסי עושה דקדשים קלים ממון בעלים הוא

ומכ"ש שנראה שר' אושעיא סבר דבמוקדשין אפילו קדשים קלים אינו עושה כלום לדעת רבי רהא הך דאתנן חל על המוקדשין קא מוקים לה בממנה זונה על פסחו ורבי היא דאית ליה פסח ממון בעלים הוא משום דכתיב מהיות משה החייהו משה אף מכדי מקח וכו'. הא לאו הכי לא הוה חל אתנן על המוקדשין דהוי כמוכר השלמים שלא עשה כלום ומצינן לאוקומי להך ברייתא כרבי דפסח חולין הוא וכמ"ש רש"י והרי בסיפא דהך ברייתא דשלמים לא עשה ולא כלום. ומזה רבינו פסק כהך ברייתא אף ע"פ שהוא ס"ל כרבי יוסי בנזיקים דהוא ממון בעלים ומקרי רעהו. דהוא מוכרח דשאני בקרבן שהוא הפרישו אינו נקרב אלא לשם המפרישו אבל בנזיקים כיון דהבשר של השלמים נאכל לבעלים ממון בעלים הוא וגובה מן הבשר ולא מן האמורים שהם נקרבים כמו העולה

פ"ו דין ט' נטל פרוטה של הקדש וכו'. עיין למרן הכ"מ שתמה על רבינו דבפרק