נאם דוד (רמב"ם) ט

ולא משום דאין שבועה חלה על שבועה וכמו האי טעמא שפטר שם ברישא שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין אסורין וכו' חייב. ור"ש פוטר דודאי דהוא טעמו שפטר הוא משום דאין שבועה עה חלה על שבועה. דא"כ סיפא דקתני שם מודה ר"ש באומר קונם אשתי נהנת לי אם אוכל ואם אשתה. ואכל אוכלין אסורין ומשקין אסורין אשתו מותרת לו. והא הכא ליכא שבועה אלא קונם שאשתו אסורה לו אם יאכל וא"כ כיון דליכא שבועה הוי הקונם של הנאת אשתו יחול גם על אכילת נבלות שלא יאכל. וכיון שאכל תהא אשתו אסורה לו. אלא ודאי דטעמיה דר"ש הוא משום דאכילה דנבלות לא מקריא אכילה. ובהאי פליגי דת"ק ס"ל דאכילה דלהבא ואכל נבלות מקריא אכילה דאחשבה וקיים שבועתו. ור"ש ס"ל גם באכילה דלהבא לא מקריא אכילה בנבלות וטרפות. ורבינו פסק כת"ק דמקריא אכילה. ורישא דהך תוספתא שבועה שלא אכל ואכל אוכלין אסורין וכו' חייב. ודאי דאיירי בכולל וכמו שאוקמוה לה למתניתין הכא בש"ס אבל בשלא כלל לא מקריא אכילה אכילת האסור. ולאו מטעם דאין שבועה חלה על שבועה דלא אמרינן הכי אלא בכולל דפירש דר"ש פוטר גם בכולל. ובלא כולל דפירש שלא לאכול נבלות גם לת"ק פוטר משום זה

ולפי זה מה שאמרו בש"ס אלא כדרבא דאמר רבא שבועה וכו' הוא גריס כגירסת רבו מהר"י בן מיגאש ז"ל וז"ל בחידושיו למ"ש שבועות שם והכין פירושא משכחת לה כדרבא דאמר רבא שבועה שאוכל ואכל עפר פטור כלומר אע"ג דלא משכחת לה בהן ממש דהא אי אישתבע שיאכל נבלות וטרפות ואע"ג דכליל להו בהדי דברים לא חיילא עליה שבועה כלל משכחת לה כדרבא דאמר רבא שבועא שאוכל ואכל עפר פטור דאלמא אע"ג דעפר לאו בר אכילה כשנשבע סתם ואמר שבועה שאוכל אכילת עפר עלתה לו באותה שבועה ונפטר מאותה שבועה וממילא שמעינן שאם נשבע סתם ואמר שבועה שאוכל ואכל נבלות וטרפות אע"ג דלאו ראויין לאכילה אכילתן עולה לו באכילה ונפטר מאותה שבועה וכו'. וכיון שכן הרי אתה מוצא שישבע שיאכל ותחול שבועתו ואפי' נבלות וטרפות שאע"פ שאי אתה מוצא שישבע בפירוש שיאכל נבלות וטרפות ותחול שבועתו כיון שישבע שיאכל סתם ואכל אחר כך נבלות וטרפות אכילתן עולה לו באכילה ונפטר בה מידי שבועה נמצא כאלו השבועה מעיקרא על כל אכילת דבר היתה ואפילו על נבלות וטרפות דהיינו הן. הדין פירושא דהאי מימרא ופירושא דייקא הוא ע"כ. עוד כתב שם אחר כך יש בכאן לשאול לרבא דאמר שבועה שאוכל ואכל עפר פטור דאלמא אכילת דבר שאינו ראוי לאכילה אכילה מקריא אי הכי הא דתנן שבועה שלא אוכל ואכל דברים שאין ראויין לאכילה פטור ואמאי פטור והא אמרת דאכילת דברים שאין ראויין לאכילה אכילה מקריא. ותשוב' שאני מיפטר משבועה מאחיוביה שבועה דאילו לענין מיפטר משבועה כי קא משתבע שיאכל וחזינן ליה בתר הכי דקא אכיל דברים שאין ראוין לאכילה גלי אדעתיה דלמיפטר משבועה נפשיה הוא דקא מהדר ואכיל להנהו מידי ואיגלאי מילתא למפרע דכי אשתבע שיאכל ואפי' על דברים שאין ראויין לאכילה אכוון אבל לענין אחיובי השבועה כיון דאשתבע שלא יאכל וקאי חזינן ליה בתר הכי דקא אכיל דברים שאינן ראויין לאכילה גלי אדעתיה דהך שבועה דאשתבע דאדברים שהן ראויין לאכילה הוא דאכוון. דמשום הכי קא אכיל להו השתא להני דברים שאינן ראוין לאכילה ולענין לשעבר לא מבעיא לענין אפטורי משבועה כגון דאשתבע שאכל והוא אכל דברים שאינן ראויין לאכילה דפטור משבועתו הוא דהא ודאי אחשבה לאכילתו ושויא אכילה. אלא אפילו לענין אחיובי השבועה נמי כגון דאשתב' שלא אכל והוא אכל דברי' שאינן ראוין לאכילה כיון דלשעבר הוא הא ודאי אחשבה לאכילתו והויא לה אכילה הנהו מידי אכילה ומחייב אשבועתו והיינו דתנן קונם שאין אשתי נהנית לי אם אכלתי היום והוא שאכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים הרי אשתו אסורה ואוקימנא משם דכיון דלשעבר הוא בעידנא דאשתבע אחשבה לאכילתו אכילה ע"כ:

הנה דבריו מבוארים ורבינו הלך בשיטתו זאת כשתדוק הטיב עוד נ"ל להביא ראיה לדברי רבינו דאכילה דנבלות לא מקריא אכילה היכא דנשבע שלא אוכל בסתם ולא משום דאין שבועה חלה על שבועה. מסיפא דמתניתין דקתני קונם אשתי נהנת לי אם אכלתי היום והוא אכל נבלות וטרפות ושקצים ורמשים הרי אשתו אסורה דמשמע דאפילו לר"ש דפטר בקמייתא הכא שאני דאם הכוונה דברישא משום דאין שבועה חלה על דבר מצוה כמו שפירש"י ז"ל. ונראה דכוונת דברי רש"י דבשלא אוכל שייך בה האי טעמא. ודהיינו דאין שבועה חלה על שבועה אבל באכלתי כבר לא שייך הא ולכן גם ר"ש מודה דאשתו אסורה למה לא נקט לה תנא בנשבע שלא אכלתי ונקט לה בקונם וכו'. ועוד דבקונם הוה ליה למנקט לישנא דרישא דשלא אוכל. דכיון דלא שייך בזה דאין שבועה חלה על דבר מצוה. דזה קונם הנאת אשתו. ולמה שינה ואמר אם אכלתי. ומכח זה נראה דבסתם שאמר לא אוכל. ודאי שאין דעתו על נבלות וטרפות. כיון דאינם ראוין לאכילה לא מקריא אכילה גם לר"ש הוא זה הטעם. אבל במפרש וכולל דברים המותרים עמהם איפליגו ת"ק ור"ש אם חיילא שבועה בכולל. ולכן נקט לשון קונם לגלות לן דטעמא דר"ש דפוטר באמצעיתא הוא משום דלשון שבועה אינו חל על דבר מצוה אפילו בכולל. והיה יכול למנקט קונם וכו' אם אוכל בלישנא דקמייתא דבזה אפילו ר"ש דפוטר הכא אשתו אסורה. דלא פטר באמצעיתא אלא משום דא שבועה חלה על שבועה. וכאן ליכא שבועה חלה ע שבועה. וכאן ליכא שבועה. אלא דנקט לישנא דלעבר אם אכלתי הוא משום להודיע דבלשון שלעבר שאמר אם אכלתי ואכל נבלות וטרפות מקריא אכילה דהוא אחשבה אכילה כיון שאכלן כמ"ש רבינו. ולפי דלישנא דקונם דנקט התנא הוא משום הנ"ל. להכי רבינו נקט לה בלשון שבועה לומר דבשל עבר אכילת נבלות מקריא אכילה גם בנשבע. ולאו דוקא בקונם כמו לישנא דמתניתין

הלכה ח' שבועה שלא אוכל עפר וכו' וכן הנשבע שלא לאכול חרצן וכו' היה הנשבע נזיר וכו' אינו חייב בשבועת ביטוי ע"כ. הנה בעיא ראשונה היא דאימא דאע"ג דלא אוכל דעתיה אכזית. מ"מ כיון דלאו מדי דאכלי אינשי לא אמרינן דלא אוכל דעתיה אכזית ואחר כך בעי בעיא שניה. והכוונה דאע"ג דאני מסתפק לומר דבמידי דלא אכלי