נאם דוד (רמב"ם) י

אינשי דעתיה בכל שהו. הוא דוקא במידי דלא אכלי אינשי כלל. אבל בחרצן כיון דמתאכיל על ידי תערובת דעתיה אכזית. והוא כמו אכילה דעלמא דהוא בכזית או דילמא כיון דלא בעיניה אכלי ליה אינשי דעתיה אמשהו. דהיינו שהוא בכלל בעיא ראשונה אם אמרינן כיון דלאו מידי דאכלי ליה אינשי הוא בכל שהוא ועלו שניהם בתיקו. ואח"כ בעי רב אשי נזיר שאמר וכו'. דהיינו שעוד אני מסתפק בנזיר דאף כשתאמר דכיון דאכלי ליה ע"י תערובת דעתיה אכזית זהו בשאר אינשי דליכא איסורא באכילת הכזית שייך ביה ספיקא דרבא. אבל בנזיר דבאכילת כזית איכא איסורא דאורייתא אמרינן כי קא משתבע אהיתרא קא משתבע ודעתיה אמשהו. או דילמא כיון דאמר שלא אוכל דעתיה אכזית ופשיט ליה משבועה שלא אוכל ואכל נבלות וטרפות וכו' ואמר ריש לקיש אי אתה מוצא אלא במפרש חצי שיעור וכו' דמשמע באם אינו מפרש דעתו אכזית. ונפל הך צד דעבד בבעיא כי קא משתבע אהיתרא קא משתבע ודעתיה אמשהו אלא דגם באיסורא דעתיה אכזית

והנה כל זה לפי מה דאמרינן כיון דמתאכיל על ידי תערובת דעתיה אכזית. אבל בהך עצמו אכתי ספיקא קיימא דבעיא. דשמא כיון דלא אכלי ליה אינשי בעיניה דעתיה אמשהו וכיון דבהך עלתה בתיקו ופסקה רבינו שהוא ספק א"כ גם בנזיר אכתי בספיקא קיימא ורבינו פסק דאינו חייב בשבועת ביטוי ואמאי דשמא כיון דלא אכלי ליה בעיניה דעתיה אמשהו וזאת קושייתו של הר"ן שכתב הכ"מ. ולי אנכי איש צעיר נלע"ד דלא קשה דמשמע מהש"ס דהך פישוט משבועה שלא אוכל ואכל נבלות וכו' הוא פישוט גמור לדינא. דהא אמר שמע מינה דמשמע דגם לנזיר בחרצן דעתיה אכזית. ואמר עלה אלא תפשוט דבעי רבא וכו' אלמא ס"ל דזה פישוט גמור גם לנזיר בחרצן. ואע"ג דלשאר אינשי אכתי בעיא אם בכזית או בכל שהוא. שאני נזיר דודאי דשבועתו היתה הוא לזרז עצמו שלא יאכל האסור לו שהוא כזית. אבל בשאר אינשי אכתי בעיא. וזהו כתבו רבינו בפירוש שאמר שהרי אין דעתו בשבועתו אלא על כזית שהוא מושבע עליו ע"כ. ובודאי דהא דאמר אלא תיפשוט דעד דאיכא כזית וכו' לא ידע עיקר טעמו של המפשיט. ולהכי אמר אלא תיפשוט דבעי רבא וכו' והשיב לו עפר לאו בר אכילה הוא כלל נבלה בר אכילה ואריא הוא דרביע עליה. דהיינו לזרז עצמו שלא יעבור נשבע גם כן שלא יאכל דחשש שמא יעבור ויאכל והשתא לפי דברי אלה הבעיא דרב אשי בנזיר לאו באת"ל היא. אלא רב אשי קא בעי אם נזיר בחרצן קא משתבע אהיתרא. או דילמא כיון דאמר לא אוכל דעתיה אכזית והכוונה דמה שנשבע הוא כדי לזרז עצמו שלא יבא לעבור ולאוכלו. ובעיא זו גם בנבלה וחלב הוה מצי למבעי אלא אגב דקאי בחרצן נקט חרצן וכמ"ש התוספות. וכר פשיט ליה דבנבלה עד דפריש. אבל בשלא פריש דעתיה אכזית דנפל הך צד דאהיתרא משתבע א"כ קם ליה צד שני דלזרז עצמו עבד. ולפי זה אע"ג דבשאר אינשי עדיין בעיא בנזיר דלזרוזי נפשיה עבר א"כ דעתיה אכזית אף את"ל דבשאר אינשי אפילו בכל שהו כן נ"ל. וצריך להבין מ"ש מרן נקטינן בההוא פשיטותא וטעמא דלאו בעיניה אכלי ליה אינשי ליתיה בנזיר דלנזיר אינו נאכל אפילו על ידי תערובת ע"כ. דקשה דאדרבה בבעיא דשאר אינשי דמה שאינו נאכל. הוא גורם שיהא במשהו דקא מסתפק משום צד שאינו נאכל בעיניה הוא צריך שיהא במשהו:

ונ"ל דכוונת דברי מרן כך הוא דבשלמא בשאר אינשי שהוא מותר לאכול החרצן אנו מסתפקין כיון דאכלי ליה על ידי תערובת הויא אכילה כמו שאר דברים דכוונתו בכזית או דילמא כיון דלא אכלי ליה בעיניה דעתיה אמשהו. אבל בנזיר דאין חילוק אצלו שהכל אסור אצלו בין על ידי תערובת בין בעיניה ליכא הך ספיקא אם כוונתו שהוא על דרך אכילה שהוא על ידי תערובת. או כיון דאינו נאכל בעיניה דעהו אמשהו בנזיר ליכא בעיא בהאי שהכל אסור. והבעיא היא אם אהיתרא משתבע. או כיון דאמר לשון אכילה הוא קאי על כזית. וכר פשיט ליה מנבלה דהוא משמע לשון אכילה דהוא בכזית נפל ליה הך צד דאהיתרא משתבע ולשון אכילה שאמר דעתו אכזית ולפי שצריך טעם למה דלא אמרינן דאהיתרא משתבע דזאת סברא היא להכי הסביר לה רבינו משום דכיון דהיא איסורא לזרוזי נפשיה עבר דנשבע שלא יאכל. אבל במה דבעי למפשט עפר משום דחרצן לנזיר הוי כעפר לשאר אינשי. הוא דקא סלקא דעתיה דמפשיט זה דטעמא דאמרינן בנבלה דדעתיה אכזית הוא משום דהפך הסברא ראשונה שהיה בבעיות ראשונות דבמידי דלא חזי לאכילה דעתיה אמשהו. אלא דעתיה כזית בסתם אכילה ועל זה רצה למפשט בעיא דרבא דעפר כיון דחרצן למד מנבלה דבכזית והוא לנזיר כעפר לשאר אינשי א"כ תפשוט בעיא דרבא דעפר ודחי ליה שאני נבלה דבת אכילה ואריא הוא דרביע עלה. אך במה שנחלק בין עפר לחרצן הוא כמו שהסביר לה רבינו דלמה לא אמרינן דאיהתרא קא משתבע וכמ"ש שהוא שאין דעתו בשבועה אלא על כזית שהוא מושבע עליו כדי לזרז עצמו על דבר האסור עליו

הלכה י"ח נשבע שלא יאכל מצה וכו' כתב מרן הכ"מ ומ"ש רבינו או שלא יעלה עליו בגד וכו' ואילו היה מצוה על האדם ללבוש בגד שיש בו ציצית וכו' ואם רצה שלא ללבוש כל ימיו בגד שיש בו ארבע וכו' שהרי אינו מושבע מהר סיני ללבוש בגד שיש בו ארבע ככנפות בציצית ע"כ: ונלע"ד דאפשר לומר דאע"ג שאינו מושבע ללבוש ץ בגד שיש בו ד' כנפות אם לא היה טעם של הכולל הות אמינא דפטור משבועת ביטוי דכמה שאמר שלא ללבוש בגד. הוה משמע שום בגד אפי' שיש בו ארבע כנפות בציצית. ועכשיו שלבשו עבר על שבועתו אלא כיון דהשתא מיהא עשה מצוה שלא לבש הבגד הזה בלא ציצית ומצוה קעבד. הוה אמינא שלא תחול השבועה על לבושה זו. דהשתא מיהא קא מקיים מצוה שלא לבשו בלא ציצית. להכי אצטריך טעמא דכולל מגו דחיילא אם לבשו בלילה. דלאו מצוה עבד חיילא גם בזמן שמצוה עבר ואחר שכתבתי ראיתי כתוב בהרדב"ז בש"ות ללשונות הרמב"ם סי' רע"ח וז"ל וכוונת הרב ז"ל בזה שלא עלה עליו בגד המחוייב בציצית עם ציציות ואם לא שכלל זמן הפיטור שהוא הלילות עם זמן החיוב שהם הימים הוי נשבע לבטל המצוה ולא חלה שבועתו ושיעור לשונו שלא יעלה בגד של ארבע כנפות בציצית וקצר כמבואר וכוונת שבועתו שלא יטול ציצית לבעלת ארבע שהוא לובש וכיוצא בזו כתב במקום אחר וכבר