נאם דוד (רמב"ם) ח

הם שבתחלה אמר שאינו חייב בשבועת ביטוי משום שאין בידו לא לקיים ולא לבטל. דהיינו ששבועת ביטוי היא שיש בידו לקיים ולבטל שאם בטל חייב אכל זאת אין בידו לא לקיים ולא לבטל. ואמר שמכין אותו מכת מרדות שכיון שאין בידו לקיים שבועה זו נמצא גורם לשבוע' שוא. דהיינו כשלא יעשו כדבריו הרי נשבע לשוא ואח"כ אמר ולמה אינו לוקה משום שבועת שוא. דהיינו כשלא יעשו כדבריו יהיה לוקה. שיתרו בו שלא ישבע כך משום שאין בידו לקיים שאם לא יעשו כדבריו הרי שבועת שוא איכא ותרץ לזה הוא משום שאפשר לאותן אחרים שישמעו ממנו ותתקיים שבועתו. ואם כן ההתראה תהיה שלא ישבע שמא לא יעשו כדבריו. וזאת ההתראה היא התראת ספק שאין לוקין עליה. דהיינו שאע"פ שהוא ס"ל דהתראת ספק שמה התראה. זאת ההתראה היא התראת ספק שאין לוקין עליה. לפי שאין לוקין על התראת ספק אלא על לאו שבו מפורש בתורה כמו שבאר בהל' סנהדרין על התראה ספק שלוקין עליה שהיא על לאו הניתק לעשה. דהיינו דבהך גוונ' הוא שאמר שלוקין על התראת ספק שהלאו שבו הוא מפורש בתורה ויש בו תיקון ולכן כשמתירין בו שלא לעשות. אומרים לו אל תעשה דבר זה ואף ע"פ שיש בידך לתקן בקיום העשה שבו. שמא לא תקיים עשה שבו ותלקה. שזה הלאו שלו מבואר בתורה שלא לעשותו וההתראה תהיה עליו שלא לעבור עליו והיא התראה ספק שמא לא יכול לתקן העשה אחר כך. אבל מ"מ הלאו הוא מפורש בתורה. אבל בזה הלאו אינו מפורש בתורה שאסור באופן זה כדי להתרות עליו שלא יעשה אותו שמא לא יתקן אותו בעשה. אלא עיקר הלאו אינו בא בפירוש בתורה לאיסור. אלא ספק אם יהיה לאו בזה ובאופן שמא לא יקיימו דבריו והוי לאו או יקיימו דבריו והוי לאו או יקיימו דבריו ואינו עובר על הלאו. ובענין הספק בעיקר הלאו הוי ההתראה שמתירין בו שהיא התראת ספק לא שמה התראה. ובודאי שכך הוא שלא נחלקו ר' יוחנן ור"ל בהתראת ספק אלא בענין שאמרו שם כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה וכו' דעלה אמרו בש"ס במאי קא מפלגי וכו' מר התראת ספק שמה התראה. ומר סבר לא שמה התראה דהלאו הוא מפורש בתורה כדי להתרות עליו שמא לא יוכל לתקנו אבל בזה הלאו מעיקרו הוא ספק אם יעבור עליו או אם ליכא לאו כלל לכן לא שייכא בו התראה

הלכה ד' בד"א בנשבע על דבר שאינו ברשותו וכו' נ"ל שפירש דברי רבינו שנשבע ראובן שלא יכנס לביתו דהיינו שאינו מניחו ליכנס לביתו ושלא יהנה מנכסיו דזה עשה מחמת שנתכעס עליו. וזה הוי ברשותו ואינו דומה שלא ילך בסחורה ושלא יאכל בשר ולכן אם עבר שמעון ונכנס לביתו של ראובן ונהנה מנכסיו שלא מדעת ראובן אין על ראובן שום חיוב מענין השבועה שלא נכנס מדעתו והרי הוא אנוס. ושמעון חייב שעבר על דבר האסור לו לעשותו שראובן אסר חפצו על שמעון בשבועה וכמו שכתב הרב מש"ל שמצא ראיה לדברי רבינו שאדם אוסר חפצו על חברו. ומשמע מדברי רבינו שאם נכנס ונהנה מנכסיו מדעת ראובן שראובן חייב גם כן שעבר על שבועתו

אבל אם היה באופן שאמר אני נשבע שלא תכנס לביתי דמשמע מניה שלא הוא מונעו שלא יכנס אלא הוא נשבע ששמעון לא יעשה זה שיכנס לביתו זה דומה לנשבע ששמעון שלא ילך בסחורה ולא יאכל בשר. ותדע שרבינו איירי בשנשבע שלא יניחו ליכנס לביתו דזה דומה למה שנשבע שלא יהנה מנכסיו שהוא לא יהנה אותו: והשתא א אתי שפיר מה שהשיב מוהרימ"ט שהביא הרב מש"ל שאם אמר שבועה שלא אניחך ליכנס לביתי הוי בידו אבל שלא תכנוס מעצמו משמע והו"ל שבועת שוא דהיינו כיון שאין זה אמר על עצמו שימנענו אלא על עצמו של שמעון שלא יכנס מעצמו זה דומה שלא ילך שמעון בסחורה ושלא יאכל בשר. ואע"ג שנדון השאלה היא בשכעס על חבירו. מ"מ מפרשים דבריו במה שאמר שלא תכנס הכוונה שעכשיו שנתקוטט עמו הוא מעצמו לא יכנס. דאי לאו הכי היה אומר אין אני מניחך ליכנס. אבל שלא יכנס שמעון בביתו דכתב רבינו הוא מיירי שלא יניחנו הוא ליכנס וכמ"ש. ועוד דהכי נראה להדיא שזה דעת רבינו במ"ש ונכנס לביתו שלא מדעת ראובן דמשמע דטעמא שהוא אנוס משום שלא מדעתו שהשבועה היתה שהוא לא יניחנו ליכנס והוא עבר ונכנס שלא מדעתו שאם היה יודע לא יניחנו ליכנס ולפי זה אזדא לה תמיהת הרב מש"ל שתמה עליו

הלכה ה' שבועה שלא אוכל וכו' מדברי רבינו נראה דבאכילת נבלות לא מקריא אכילה וכמו שאכל דברים שאינן ראויין לאכילה. ובזה הוא דווקא בלהבא שנשבע שלא יאכל. אבל בשעבר אכילתן מקריא אכילה. וגם נמי בלהבא שנשבע שיאכל ואכל נבלות וטרפות מקריא אכילה. כיון שחשובין אצלו שאכלן אחר מה שנשבע שאוכל: ראיתי לכתוב מה שנלע"ד טעמא דרבינו הנה ממשמעות הקושיא והתירוץ שהקשו מ"ש רישא מ"ש סיפא. דהיינו דנבלות וטרפות נמי אוכלים שאינם ראוים. ואמאי קתני חייב. ותרצו רישא בסתם סיפא במפרש. משמע דבסתם דנבלות וטרפות אוכלים שאינם ראויים הם ולהכי פטור- וזה כדברי רבינו דאכילת נבלות לא מקריא אכילה.. ואע"ג שהקשו במפרש נמי גופיה תקשי אמאי מושבע מהר סיני הוא וכו'. ותרצו בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים וכו'. מכל מקום לא תידוק דטעמא דרישא משום דמושבע ועומד מהר סיני ואין שבועה חלה על שבועה. אלא משום כיון דאסורים באכילה לא מקריא אכילה אבל בלעבר אכילתן מקריא אכילה כגון שאמר שבועה שלא אכלתי ואכל נבלות וטרפות חייב שאכילתן שמה אכילה. למד זה רבינו ממה דקתני מתניתין קונם אשתי נהנית לי אם אכלתי היום והוא אכל נבלות וטרפות הרי אשתו אסורה עליו. ותקשי והא ברישא אוקימנא בסתם דהוא דאכילת נבלות לא שמה אכילה. ומוכרח לחלק בין להבא בין לשעבר. דבלהבא לא שמה אכילה ובלעבר שמה אכילה. ובלהבא נמי דאם נשבע שיאכל ואכל נבלות וטרפות דאכילתן שמה אכילה למד זה מהתוספתא דשבועות ריש פ"ב. שבועה שאוכל ואכל אוכלין אסורין כגון פיגול נותר וטמא פטור ע"כ אלמא שמה אכילה אם אמר שאוכל. וזה הוא ודאי משום מאחר שהן חשובין אצלו אכילתן שמה אכילה ומה שר' שמעון שם מחייב בזה דכל דלא מקריא אכילה. גם בזה שודאי שר"ש שם ס"ל דלא מקריא אכילה דנבלות אכילה כדין שהם אינם ראויין לאכילה