נאם דוד (רמב"ם) פח

המוקדשין דבשר אתי למעוטי חלב. דלא הוה ידעינן לה למאי קאתי בשר למעוטי וכו'. אבל השתא דאסר חלב המוקדשין קאתי בשר לומר אבל חלב כדקאי ואי וכו' דמתרצי שפיר דאי לא כתיב לא הוה אסרינן וכפשט הש"ס דקא בעיא ליה מנ"המ האיסור

דין ט' ואסור להרביע בבכור או בפיסולי המוקד' הנה פשט דברי רבינו שכתב ואסור להרביע בבכור או בפיסולי המוקדשין. משמע דלא איירי בנקבה שרובעין אותה דהא בכור הוא זכר. וא"כ הכוונה שאין לאחוז הבכור ומרביעו על נקבה דעלמא. ולפי זה או בפיסולי המוקדשין דאמר הוא שור של פיסולי המוקדשין אין לאוחוו ולהרביעו על נקבה דעלמא משום עבודה בקדשים. והנה מרן בכ"מ ראה שלא כתב רבי' בפסולי המוקדשין שלוקה. הוקשה לו שלמה אינו לוקה היה לו לכתוב שלוקה משום כלאים. דאע"ג רבינו תנא לה לענין איסור עבודה דהא בבכור ליכא כלאים כמ"ש המש"ל אלא משום עבודה אמר דאיכא בפסולי קדשים נמי איסור זה דאסור להרביע. משום כיון דבברייתא דמועד קטן קתני להו בבת אחת. רבינו הביא להברייתא בצורתה אלא דמרן בכ"מ הוקשה לו דלמה לא כתב דלוקה משום כלאים וחסרון דברים איכא שהרי על הבכור לא כתב כלל. ומוכרח שמרן שכתב בפ' אלו הן הלוקין אמר ר' הושעיא המרביע שור פסולי המוקדשין וכו' לא הביא זה לעיקר הדין שכתב רבינו. שרבינו איירי משום עבודה בקדשים שהרי בבכור ליכא כלאים. אלא הביא זה כדי להקשות על רבינו שלא כתב שלוקה במרביע בפסולי המוקדשין. ולקושיא זו נ"ל לתרץ כיון דבברייתא לענין איסור עבודה קא מתני לה ולא קתני דלוקה הביא הברייתא בצורתה. כיון שהביא לה משום הבכור ואם ברייתא זו סבירא לה כדברי רבי הושעיא דלוקה משום כלאים נקט לה הברייתא משום בכור. דליכא כלאים דלא שייך ביה שני מינים אלא משום שהוא נראה עובד בקדשים. אגב אמרה שגם בפסולי המוקדשין שייך דין זה דעובד בקדשים ולא הזכירה מלקות משום בכור דלית ביה מלקות אלא איסור. ורבינו לא חש להזכיר המלקות שבפסולי המוקדשין כדברי ר' הושעיא שסמך על מה שכבר ביאר רבינו בהלכות כלאים דלוקה

ועיין במש"ל שהעלה דאיירי בבהמת פסולי המוקדשין היא הנרבעת דליכא איסור כלאים אלא משום איסור עבודה וליכא מלקות ואינו אלא איסורא דרבנן אבל אם רובעת פשיטא דשרי שהרי אין כאן עבודה

וזה תימא דהתינח בפסולי המוקדשין שאיירי בנקבה אבל בבכור לא שייך בנקבה שהוא זכר. וכי תימא דבבכור איירי שהוא רובע זה אי אפשר דמשמע דבאופן אחד איירי: ומה גם שהוא כתב אבל אם רובעת פשיטא דשרי שהרי אין כאן עבודה והרי בכור שהוא רובע וקתני אסור. ועוד אמאי שאין כאן עבודה אע"פ שהבכור הוא העובד מ"מ כיון שהוא אוחז בו ומרביעו היה לן לאסור משום דהוא עובד בו להרביעו. ועדיף ממה שאוחז להרביע בהמה על בהמת פסולי המוקדשין. שבאחיזה בבהמה הרובעת ליכא איסור עבודה אלא היא עובדת בבהמה של פסולי המוקדשין. ואפ"ה אסרו האוחז וכ"ש שאוחז בבהמה האסורה בעבודה דהוה לן לאסור שנראה כאילו עושה בה עבודה

פ"ד דין ב' הקדיש אבר אחד לדמיו למזבח הרי. זו ספק אם פשטה קדושה בכלן או לא פשטה לפיכך תקרב ולא יפדה. הנה מדאמר אם. פשטה קדושה בכלן או לא פשטה. משמע לענין שתקדש כולה קדושת דמים או לא: וקשה לי דהא הבעיא היא מהו דתיחות ליה קדושת הגוף וכו' ומדאקדשיה לחד אבר אקדשיה לכולה או דילמא חד מגר אמרינן תרי מגו לא אמרינן. הרי משמע דהבעיא היא מי אמרינן דנחת ליה קדושתה גוף גם לכל הבהמה נמי על ידי קדושת הגוף של האבר דאמרינן דקדוש האבר לקדושת הגוף ועל ידי נחתא קדושת הגוף לכל הבהמה

ולכאורה דסובר רבינו דהבעיא היא אחר מה שפריך ליה ותפשוט ליה מדידיה דהאמר רבא הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף. ותירץ לו התם דאקדשיה לכוליה הכא דאקדשיה חד אבר מאי. א"כ צריך לומר בבעיא מה שאמר בראשונה מהו דתיחות ליה קדושת הגוף וכו' תרי מגו לא אמר ע"כ. כל כוונת הבעיא מי פשטא לה קדושת דמים בכולה. והרי קדושה קדושת הגוף ליקרב כדאמר רבא גופיה הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף. ולהכי רבינו לא כתב אלא אם פשטה קדושה בכולה או לא דכוונת רבינו שפשטה בכולה קדושת הגוף קאמר. ואם כן קשה אמאי אמר רבינו בפרק ה' מהלכות ערכין ולפיכך תקרב ולא תפדה וכיצד עושין מוכרין אותה כולה למי שיקריב אותה ודמיה חולין דאם נאמר דפשטה קדושה בכולה ונתקדש גופה אין הדמים חולין: ועוד דאיך כתב דמוכרין אותה למי שיקריב אותה דאיך המקריב יצא בה ידי חובתו. דאם היא קדושה כבר איך יוצא בה והא הקשו בש"ס והא מחוסרת אבר ותרצו באומר הרי עלי בהמה בחייה. דמשמע דאם לצאת ידי חובתו צריך שתהא קדושתה על ידו: לכן נלע"ד דסובר רבינו דמה שתרץ לו התם דאקדשיה כולה הכא דאקדשיה חד אבר מאי. הכוונה דהספק הוא התם במקדיש כולה דמגו דחזיא להקרבה חייל קדושת הגוף אבל במקדיש אבר לדמיו כיון דהאבר לכדו לא חזי להקרבה לא נחתא ליה קדושת הגוף אפילו לעצמו של אבר ולא תקרב הבהמה. וזאת כוונת הבעיא מהו דתיחות ליה קדושת הגוף. דהיינו לאותו אבר והוה ליה כאומר רגלה של זו עולה. או לא נחתא ליה קדושת הגוף אלא קדושת דמים ואינה צריכה ליקרב הבהמה אלא יפדה אותו אבר. ומה שכתב רבינו הרי זו ספק אם פשטה קדושת בכולה לאו לשתתקדש קדושת הגוף. אל ליקרב אותה הבהמה כמו דין האומר אבל זה עולה. דתקרב כולה דתמכר הבהמה לצרכי עולות חוץ מדמי אותו אבר. כמו שכתב רבינו בפ' ט"ו מהלכות מעשה הקרבנות. וכיון שלא נתקדש כל גופה קדושת הגוף אפי' נאמר שנתקדש אותו אבר קדושת הגוף לכן דמיה חולין חוץ מדמי אותו אבר: ומ"ש בבעיא ומדאקדישיה לחד אבר אקדישיה לכולה וכו' תרי מגו לא אמרינן. הכוונה דאם נאמר דנחתא קדושת הגוף לאותו אבר. אם כן נחתא קדושה לכולה שתקרב כולה בשביל אותו אבר שהוא קדוש קדושת הגוף ואינו נפדה. וזהו שאמר ומדאקדשיה לחד אבר אקדישיה לכולה. שמוכרח שתקרב בשביל אותו אבר ואמר או דילמא חד מגו אמרינן תרי מגו לא אמרינן. דהיינו כיון ש שאחזה