נאם דוד (רמב"ם) פג

שהביאו בפרק הפסולין דקתני ר' יהודה אומר דבר רע רבה כאן חטאת ששחטה בדרום וחטאת שנכנס דמה לפנים פסולה. דהוא משמע דאף בשלא כפר אמר ר' יהודה דאי בשכפר השתא ומה התם עייליה עילא כפר אין אי לא כפר לא. הכא דחשיב חשובי לא כ"ש דלא פליג אמתניתין. ומה דלא פליג במתניתין דפרק כל הפסולין בניתנין בפנים שנתנן בחוץ. איכא למימר כיון דפליג בברייתא כאילו פליג במתניתין וכה"ג משני לעיל דף כ"ד ע"ב גבי זרק בשמאל יעו"ש

דין כ"ו איברים שסידרן וכו' הרי זה ספק אם דרך הקטרה בכך עיין מה שהקשה הל"מ על דברי רבינו: ונ"ל דכל אלו הבעיות הם בכלל דברי רבי אליעזר. דהא בקומץ כתיב והקטיר המזבחה סתם דיש לפרש בכל אופן שיהיה כיון שיהיה במזבח בין למעלה מהמערכה בין שסדר עליו המערכה. ואפ"ה קא מבעיא ליה אם אמרינן אין הקטרה בכך או אמרינן דדרך הקטרה בכך להכי רבינו נקט הכי

פ"ג דין ז' או קדשי קדשים שנשחטו בדרום או שנתקבל דמם בדרום וכו'. עיין למרן בכ"מ שתמה על רבינו שהו"ל לפסוק כאן שאם עלו ירדו: ונ"ל לתרץ דבש"ס שם בזבחים קאמרי ור' יהודה מייתי לה מהכא מפני מה אמר לן בדם כשר וכו' יוצא שהיוצא כשר בבמה וכו'. ואם כן לפי זה גם בשחט בדרום שבבמה כשר בדרום. וא"כ מה דאיבעיא ליהו במעילה על אמתניתין אי עלו מהו שיורדו. ליכא לפרש לה כמו שפירשו שם התוספות דקאי אדרום וכו' ודאי דלר' יהודה אם עלו לא ירדו כמו יוצא. והבעיא היא אליבא דרבי שמעון כמו שאמר אחר כך כי פליגי אליבא דר' שמעון ומה שאמרו מקודם אליבא דר"י לא תבעי לך דכ"ע לא פליגי דאם עלו ירדו. הכוונה דפלוגתייהו דרבה ורב יוסף אי אפשר לומר דקאי אר' יהודה. דהא ר' יהודה אית ליה שחט בלילה ירדו וכיון דבהאי מתניתין קתני שחט בלילה. אי אפשר לומר דפליגי אליבא דרבי יהודה כיון דאשכחן בחדא מנייהו דאית ליה לר' יהודה דאם עלתה תרד לא שייך פלוגתייהו בהכי. וכיון שכן יפה שכתב רבינו הכא שגם בשחט בדרום אם עלה לא ירד. ומה שכתב רבינו בפ"ג מהל' מעילה כל הנך דמועלין וכייל להו בחדא מחתא ואיכא בהו דאם עלו לא ירדו. דהוא מועלין מדאורייתא וכנראה מהך סוגיא דמעילה אמאי בהנך אחריני דאם עלו ירדו. אמאי מועלין מדאורייתא ומשום זה נ"ל דמועלין דאמר רבינו הוא מדרבנן ואע"ג דאיכא בהו דאם עלו לא ירדו. סובר רבינו כיון דבמתניתין עריב ותני שחטן בדרום וכיוצא דאם עלו לא ירדו עם הנך דאם עלו ירדו משמע דהא דאמרו בש"ס מאי מועלין מדרבנן הוא אפי' למ"ד אם עלו לא ירדו. ודלא כדסבר המקשה דאם עלו לא ירדו מועלין מדאורייתא אלא אפי' אם עלו לא ירדו המעילה מדרבנן. דכיון שנפסלו שלא יעלו הרי הם קרבנות פסולים ולא קרינא בהו קדשי ה'. ואף על פי שאם עלו לא ירדו כן נלע"ד לומר לדעת רבינו

דין י"ב ואויר מזבח כמזבח. עיין להרל"מ שהקשה ? על רבינו דהו"ל לרבינו לכתוב בפרק י"ג מהל' אלו כשכתב פיסול מחשבה דבעוף הוא בכי האי גוונא שאמרו בש"ס ולא שסתם פיסול מחשבה בבהמה ובעוף באופן אחד וכתב והעוף בשני דברים במליקה ובמיצוי הדם ע"כ: ונ"ל שרבינו ס"ל דכוונת הש"ס היא דלא צריך שיהא באופן זה שאמר הריני מולק על מנת להורידה קודם עמוד השחר ולהעלות לאחר עמוד השחר ולהעלות לאחר עמוד השחר אלא הכוונה כיון דשייך זה השתא נמי מהניא מחשבתו אפילו שלא חשב כך אלא חשב לאחר זמנו סתם. כיון ששייך הקטרת חוץ לזמנו באומר הריני מולק על מנת להורידה קודם עמוד השחר ולהעלותה לאחר עמוד השחר דבעמוד השחר משכחת לה ארצפה דהוא פסול להפליגה ועשה כך דהיא פסולה. גם בחשב סתם שהוא מקטירה חוץ לזמנה הוה ליה כאילו אמר כך בפי' הריני מולק על מנת וכו'

פ"ד דין י"ח אבל הדיוט שהפריש זכר לחטאת וכו' הרי אלו אין מתקדשין לא קדושת הגוף ולא קדושת דמים לפיכך ימכרו שלא במום ע"כ. עיין בהשגת הראב"ד ומה כתב עלה בכ"מ יעו"ש: ואנכי איש צעיר נ"ל דכוונת דברי הראב"ד כך שכל אותן הדברים לא נאמרו אלא לדעת ר"ש דס"ל דכל דבר דלא חזי להקרבה לאלתר לא חיילא קדושה. וכן אמר על מפריש נקבה לאשם תמכר שלא במום. אבל להרמב"ם דאמר דאינה נמכרת אלא במום ואע"פ שאינה ראויה להקרבה אם כן גם בכל אלו לא ימכרו אלא במום: ותירץ ואמר ואולי מפני שאמר רבי אין אנו רואה דבריו של ר"ש בפסח וכו' דהיינו כיון שאמר רבי אין אני רואה דבריו של ר"ש בפסח. הואיל ומותר הפסח קרב שלמים. משמע שבאשם רואה את דבריו דכיון דהוא ר"ש ס"ל דלא נחתא עליה קדושת הגוף. לכן כך הוא דבדבר דלא נחתא עליה קדושת הגוף ימכרו שלא במום. ולכן לרבנן דס"ל דבמפריש נקבה לאשם דנחתא עליה קדושת הגוף. לכן לא תמכר בלא מום ושפיר דהרמב"ם דפסק כרבנן שלא תמכר בלא מום כדעת רבי דזה תלוי בזה. אבל בחטאת שלא אמרו רבנן דנחתא עליה לא קדושת דמים ולא קדושת הגוף. ימכרו בלא מום. וכסברת רבי שאמר רואה אני את דברי ר"ש וכמ"ש: ומה שבשס לא קא מקשו אלא לר"ש אלא מעתה בכהן גדול שהפריש פרה לפרו וכו' הוא משום דס"ל דטעמא דהפריש נקבה לעולתו דעושה תמורה דאיכא שם עולה עליה גבי עולת העוף וכמ"ש בש"ס קס"ד היינו טעמא דר"ש גבי מפריש נקבה לעולתו משום הכי עושה תמורה דהאיכא שם עולה עליה גבי עולת הגוף. דעל טעם זה קא פריך אלא מעתה וכו' אבל לרבנן דלית להו האי טעמא אלא העיקר הוא מגו דנחתא לה קדושת דמים נחתא לה קדושת הגוף. ובדבר דלא נחתא לה גם קדושת דמים לא נחתא לה קדושת הגוף. אפי' דאיכא שם קרבן עולה א"כ לא שייכא האי קושיא אלא מעתה כהן גדול שהפריש פרה לפרו תקדוש דהאיכא פרת חטאת. יחיד שהפריש שעיר לשעירתו תקדוש דהאיכא שעיר נשיא וכו'. דאנהו ס"ל כיון דליכא קדושת דמים בחטאת שנשתנה לא מהני מה דאיכא שם קרבן עליה: ומעתה הותרה הקושיא מה שהקשה הרל"מ בסוף פ"א מהלכות תמורה לסברת רבינו דסבר דכל הני לא קדשי אפילו לסברת רבנן. א"כ אמאי לא פריך הגמ' אלא לר"ש הא לרבנן תקשי יותר יעו"ש. דלא שייכא הקושיא אלא לר"ש כדכתיבנא ודוק: