נאם דוד (רמב"ם) פ

לשם קרבן. אבל כדי להקל עליו לא אמרינן דבהך דכדי לומר דהוא לשם שחיטת קדשים שחטה. כיון שהוא משך אותה מן הדרום אל הצפון ואם כן קרבן כשר הוא לא אמרינן אלא הרי זו פסולה. ובלהחמיר שהוא שחט ע"מ לזרוק דמו אחר שתשקע החמה אמרינן שמחשבתו זאת שנכרת שהוא לשם קרבן שחטה הויא מחשבה והקרבן פיגול דהכי פשטא דש"ס שאמר מחשבתו נכרת מתוך מעשיו מדאורייתא אין לו מדרבנן דבאופן אחד קאמר דאיירי כמו אופן של הבעיא דהוה קיימא עולה בדרום ואתייה בצפון ושחטה דענין הקולא והחומרא בחדא גוונא איירי ובודאי כגון ששחט לזרוק דמו אחר שתשקע החמה: וראיתי להרל"מ שכתב על דברי הכ"מ אלו דלא ברירא ליה דלא דמי למחשבה דהכשר דהתם מוכיח מתוך ההפוך דניחא בהאי טל שירד עליהם ולכך הוכשרו אבל בהבאה לצפון לא הוכיח ענין המחשבה שחשב לזרוק דמו אחר שתשקע החמה ובהא לא פסלה מחשבתו עכ"ל. מדבריו אלה נראה שהוא מבין שמחשבה שחשב לזרוק את דמו היא מחשבה ממש. ואין כך הוא דמחשבת פגול הוא בדבור ממש שמדבר בפה וכמ"ש התוס' בפרק המפקיד דף מ"ג שהוכיח זה מכמה מקומות יעו"ש. וכן דעת רש"י ז"ל בפרק בית שמאי דף מ"ח ובפ"ה דמנחות דף ב'

איברא דהרב מש"ל בפ' י"ג דין א' נראה לו דדעת רבינו היא דמחשבה דקדשים הוי אפי' בלא הוצאה בפ"ה יעו"ש. ולא כן אנכי עמדי דהא הראיות שהביאו התוס' ורש"י הם ראיות חזקות אלא דרבינו נקט לשון המשנה. ואפילו אם ת"ל שדעת רבינו כך היא מ"מ מה שכתב מרן בשם מ"כ הוא לפי מה שס"ל דדבור בעי: ומה שנ"ל עיקר כך הוא דהא דאמרינן דקטן אין לו מחשבה הוא בענין שמחשבה היא באה להכשר אותו הדבר כגון לשם קרבן או לענין הכשר הפירות לקבל טומאה וכיוצא אמרינן אין מחשבתו מחשבה. אבל בדבר שבמחשבה גופה נעשה דבר הפוסל ואמר הקטן שהוא חשב. הויא מחשבה ליפסל כגון מחשבה של הגדולים שבמחשבה נפסל הענין כמו הפיגול אבל כיון שצריך שיתכוון לשם קרבן. אם היתה נכרת מחשבתו כגון שמשכה מן הדרום לצפון. הרי הוכשרה הבהמה לשם קרבן וא"כ כיון שעשה בה מחשבת פגול ששחט על מנת לזרוק דמו אחר שתשקע החמה הרי נעשית פגול

דין ט"ו ובקדשים קלים א"צ לחתוך אלא מחזיר רגלה לפנים ומקבל שבשר קדשים קלים שיצא קודם זריקה כשר ע"כ. עיין למ"ש מרן בכ"מ לתרץ על השגת הראב"ד השניה וז"ל. ועי"ל דאפילו את"ל דביוצא חוץ לעזרה מיירי ה"ק אע"ג דדם האיברים לאו דם הוא לענין שנאמר שאם הזה ממנו כשר מ"מ כיון דאית ביה שמנונית לא חשבינן ליה כמיא בעלמא דלא ליחול עליה פיסול יוצא כלומר שע"י השמנונית חשיב דם לחול עליו פיסול יוצא ע"כ פירוש דבריו דדם האיברים על ידי השמנונית חשיב דם לחול עליו פיסול יוצא. וכיון שכן זה דקמ"לן רבינו דבקדשים קלים אע"ג שהוא חשוב דם. א"צ לחתוך אלא מחזיר רגלה לפנים ומקבל. משום שבשר קדשים קלים שיצא קודם זריקה כשר. וא"כ אותו השמנונית אע"פ שעל ירו חשיב דם האבר דם כיון שהשמנונית עצמו אינו נפסל כיוצא אינו פוסל הדם האבר שלו משום פיסול יוצא ואע"ג שעל ידי השמנונית נקרא דם האבר דם כיון שהיא בשר קדשים קלים שאינו פוסל ביוצא אינו פוסל הדם שלו ביוצא וא על פי שעל ידו נקרא דם ודינא הוא שדם שיצא קודם זריקה נפסל אפילו של קדשים קלים דעל זה נקט קודם זריקה דמשום הדם שבאבר דהוה אמינא שהוא דם משום השמנונית ודם שיצא קודם זריקה פסול לזה אמר שאין זה דם שיצא קודם זריקה אלא כשר שיצא קודם זריקה. ץ הוא ודוק

דין ל"ב בשר קדשים קלים וכו' מפני שסוף הבשר לצאת וכו'. קשה כיון שהוא כתב אח"כ שגם באימורין הדין כך כיצד כתב הטעם בבשר משום שסופו לצאת. ויש לתרץ דרבינו נקט דברי הש"ס דאמר ר' יוחנן אמר כשר הואיל וסופו לצאת. ואע"ג שאח"כ אמרו דבאימורין נמי פליגי. והכוונה כיון שיש לו קולא זו שבשרו סופו לצאת ומש"ה לא נפסל ביוצא גם האימורין לא יפסלו. ודלא כפי' רש"י שפירש דהש"ס קמפרש לה מלתיה דרבי יוחנן היא ע"כ

דין ל"ג וכן אמורי קדשים קלים וכו'. כתב מרן בכ"מ בפרק כל התדיר וכו' ואסיק רב פפא בדהדר עיילינהו כ"ע לא פליגי וכו' ואף על גב דלכאורה משמע דרב פפא בדרך דחייה אמרה מ"מ מדאקשינן והא רב פפא דאמר בדאיתנהו אבראי כ"ע ל"פ וכו' ושני ה"מ גבי שתי הלחם וכו' משמע דבקושטא דמילתא אמרה ע"כ. פירוש דלא אמרינן דרב פפא בפ' כל התדיר בדרך דחייה אמרה. מדאקשינן מפ' התכלת והא רב פפא הוא דאמר בדאיתנהו אבראי כ"ע לא פליגי וכו' ושני לה ה"מ משמע דלאו בדרך דחייה אמרם דאי בדרך דחייה אמרה להא דפרק כל התדיר מאי קא מקשה לרב פפא מפרק התכלת. דהכא בדרך דחייה אמר לה ובפרק התכלת קא מדחי לה לאידך גיסא. אלא ודאי דפשיטא ליה לש"ס דרב פפא בקושטא אמר לה להא דפ' כל התדיר. להכי קא מקשי דהיאך בפ' התכלת קא מתקיף לאידך גיסא עד דאצטריך לשנות דטעמא דרב פפא דקא פריך הכי משום דשתי הלחם לאו גופיה דזבחא ולא דמי לאימורין דהם גופיה דזבחא. דלהכי רב פפא קא מתקיף בפרק התכלת לאידך גיסא. ומ"מ בהך דפרק התכלת בדרך דחייה הוא דקאמר לה רב פפא ובדרך אתקפתא קאמר לה. דהא אמר מתקיף לה רב פפא וממאי וכו' דילמא וכו' שהוא דרך דחייה קאמר לה. ולהכי רבינו בפרק י"ז מהל' אלו פסק דשתי הלחם שיצאו בין שחיטה לזריקה דזריקה מועלת ליוצא אע"פ שהן בחוץ כיון שבדרך דחייה קאמר לה. אע"ג דבפרק כל התדיר קא יהבי טעמא שחילוק יש בין שתי הלחם לאימורים הוא קאמרי דיש פנים לחלק. דלהכי קא מתקיף רב פפא אבל מ"מ כיון שהוא בדרך דחייה אמרה לית לן לחלק בין זה לזה אע"ג דלאו גופיה דזבחא. וזהו שכתב שם בכ"מ דרבינו תפס דבדרך דחייה אמר כן רב פפא בהך בפרק התכלת. והשתא אזדא לה להקושיא שהקשה הרל"מ עליו ודוק

דין ל"ו וכל דם הקדשים אינו מקבל טומאה וכו' כתב מרן בכ"מ וק"ל מדתנן בפרק כיצד צולין הנזיר ועושה פסח הציץ מרצה על טומאת הדם ומשמע מדאורייתא טמא הדם מדקתני הציץ מרצה עכ"ל. עיין להרל"מ ז"ל שהקשה על זה וז"ל ותמהני