נאם דוד (רמב"ם) עט

יכוון משקלותיו וכו'. דהיינו שאפילו שנאמר דס"ל שמואל דעל ידי קנסא מותר לא תקשי מהך דמעשר דטעמא דמעשר הוא גזרה משום שמא לא יכוון משקלותיו ולא משום ביזוי מצוה. ולכן רבינו ז"ל אע"ג דהוא פסק דעל ידי קסם אסור משום בזוי מצוה נקט טעמא דמעשר משום גזרה שמא לא יכוון משקלותיו. שהוא הטעם האמתי של המעשר שלא משום בזוי מצוה הוא. כיון שהוא עושה בהך שעתא לצורך מצוה שמחלל עליהם אחר כך בגופו של אלו הדינרים אין בזה משום ביזוי מצוה שאין זה דומה למדליק בקנסא. שזה ודאי יש משום ביזוי מצוה אבל בהאי דמעשר ליכא בה משום ביזוי מצוה אלא משום שלא יכוון משקלותיו וכמו שכתב שם בהל' מעשר כן נ"ל לתרץ לדעת רבינו. ונראה דגם דברי תרוץ הרב הנז' בתחילה הם כמ"ש ודוק

דין י"ח ולישתן ואפייתן וכו' שנאמר תופיני שתהא נאה ולא תאפה מבערב וכו'. עיין להרל"מ ז"ל שהקשה על רבינו שכתב טעם זה דכבר דחו אותו בגמרא וכו'. ולי נראה דרבינו כתב טעם זה לומר דהך אתקפתא דקא מתקיף לה רב יוסף אינו כדאי לדחות טעם זה. דודאי דאין דרך לעשות כזה דכביש לה בירקא כדי שתהא נאה. דמשמעות הכתוב שתהא נאה מעצמה בלא תקון אחר ומכ"ש כיון דלענין דינא איכא טעמא אחרינא שכתבו אחר כך שאם תאפה מבערב תפסל בלינה נקט נמי הך טעמא

דין ב"ב מביאין היורשין עשרון שלם וכו'. עיין מ"ש הרל"מ ז"ל ולפק"ד נראה לי לומר דלא איירי רבינו כאן אלא בשמת אחר שהקריב חצי עשרון בשחרית שהיורשין מביאין בעבור חצי עשרון השני של אותו היום עבור כפרתו והך דבפ"ז דשקלים איירי בימים שאח"כ שלא מינו כהן גדול אחר שהיא פלוגתא אחריתי ובהך פסק כר"ש שתקנו ב"ד שהיא מתרומת הלשכה ואע"פ דבש"ס קא סברי דבאופן אחד הם שהרי קא מקשו וסבר ר"ש משל צבור דאורייתא והתנן אמר ר"ש שבעה דברים התקינו וכו'. הוא קאי על דברי הברייתא דהיא משמע סתמא כל זמן שלא מינו כהן גדול תחתיו. אבל מ"מ המתניתין איירי אדלעיל מינה דקתני כהן שמביא מחצה שחרית ומת ומנו כהן אחר וכו'. ועל זה קתני בהאי מתניתין לא מנו כהן אחר תחתיו. דקאי על שהקריב מחצה שחרית ומת שפסק כר"י שאמר משל יורשין. אבל בהך דשקלים פסק דהתקינו ב"ד וסובר דבהאי שהוא של יום אחד ודאי לא פליגי שלא התקינו. אלא נשאר על פי הדין דלר"ש משל צבור ולית הלכתא כוותיה בהאי שסובר דדין תורה משל צבור אלא כר"י דיביאו משל יורשין כן נלע"ד ודוק

פ"ח דין ב' שתי הלחם אינן באין וכו' לא מצאו חדש יביאו מן העליה. עיין למרן בכ"מ מה שהקשה על רבינו ולעד"ן לתרץ קושיא זו לפי מה שדקדק רבינו לכתוב לא מצאו דאם הוא אית ליה כדברי הברייתא אמאי כתב בדוקא שלא מצאו. והא לפי דברי הברייתא הוא אפילו איכא מצוי והביאו מן הישן כשר. דהא קתני שתי הלחם הבאות מן הישן כשרות אלא שחסר מצוה. דמשמע דאיירי ועבר והביא מן הישן אע"ג דאיכא חדש אלא שחסר מצוה. ואם ליכא חדש מאי חסר מצוה איכא והא ליכא חדש. ועוד מן הטעם דקתני תקריב ואפילו מן העלייה ממושבותיכם ואפי' מן העלייה משמע דאפילו איכא חדש ולא הביא ממנו. דסובר רבינו דמתניתין לא איירי אלא בדאיכא חדש והוא הביא מן הישן דפסול גם בדיעבד. אבל אם לא מצא חדש יביא מן העלייה דאין סברא לומר דכל כך פליגא הברייתא אמתניתין דלהברייתא אפי' דאיכא חדש מצוי והוא הביא מן הישן כשר ולהמתניתין אפילו דליכא חדש מצוי פסול הישן. ומה שלא כתב רבינו ג"כ בעומר שאם לא מצא מן החדש יביא מן הישן כיון דבמתניתין בחדא מחתא נקט להו אפשר לומר דרבינו נקט לה דאיירי בשתי הלחם ומינה נילף להעומר כיון דבשתי הלחם כתיב חדשה בפירוש ואפ"ה אמרינן דאם לא מצאו מן החדש יביאו מן הישן כ"ש בעומר דלא כתיב חדש בפירוש

פ"ט דין ח' אפי' חטאת העוף של יולדת קודמת לכשבה. כתב מרן בכ"מ פירוש לכשבה לכבש שלה במפיק ה"א. דהיינו שלא תפרש לכשבה על כשבה דעלמא וכמו שפירש בספר קרית ספר שכתב הלח"מ. שאם כן למה ליה לרבינו לומר חטאת העוף של יולדת. והיה לו לומר סתם אפי' חטאת העוף וממה שאמר של יולדת. הוא מוכרח כוונת דבריו שאפי' לכבש שלה שבא עם חטאת העוף. ואמר אחר כך שהרבותא שכתב רבינו אפילו חטאת העוף של יולדת הוא שאפי' שאינה על חטא ידוע. ולא פירש כמו שפירש המש"ל דאפי' יולדת דלמקראה הקדימה הכתוב וכו'. דאם לזה לא צריך רבינו למיכתב דהא כבר כתב רבינו בדין א חטאת קודמת לעולה אפי' חטאת העוף קודמת לעולת בהמה שנאמר את אשר ל לחטאת ראשונה בנין אב לכל חטאת שהיא קודמת לעולה הבא עמה. דמשמע דאפי' הקדימה הכתוב דהא כתב שהיא קודמת לעולה הבא עמה סתם אפילו שהקדימה הכתוב. ועוד דא"כ היה לו לרבינו לכתוב זה למעלה סמוך למה שכתב שהוא קודמת לעולה הבא עמה. אפי' חטאת העוף של יולדת קודמת לכשבה כן נ"ל

הלכות פסולי המוקדשין שין

פ"א דין ו' הקטן אינו שוחט קדשים וכו' ואפי' היתה מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו וכו'. כתב הרל"מ ז"ל מדברי רש"י וכו' ומדסתם רבינו ז"ל ואמר דמחשבתו נכרת מתוך מעשיו לא מהני משמע דבכל גוונא לא מהני וכדעת התוס' ז"ל ע"כ. הרואה יראה שאדרבה מדברי רבינו נראה שס"ל כדעת רש"י מדכתב אינה מחשבה וכו' משמע אבל אם פירש להדיא מהני כן נ"ל: אינה מחשבה להקל אלא להחמיר כתב מרן בכ"מ ומ"ש אלא להחמיר כגון ששחט ע"מ לזרוק דמו אחר שתשקע החמה הויא מחשבתו מחשבה: הנה ממה שאמרו בגמרא הא נמי אמרה רבי יוחנן חדא זמנא דתנן המעלה פירותיו לגג וכו'. והשיב לו הכי קא מבעיא ליה דאורייתא או דרבנן וכו' משמע דאיכא אופן אחר דלחומרא מלבד הנך דהמעלה פירותיו ולהכי פירש לה כגון ששחט ע"מ לזרוק דמו אחר שתשקע החמה דהיינו דנכרת מחשבתו דהוא לשחוט לה' לשחיטת קדשים שהוא משך אותה מן הדרום והביאה לצפון. דבכי האי גוונא אמרינן דמחשבתו מחשבה להחמיר עליו דהזבח פיגול דאמרינן דשחט לה