נאם דוד (רמב"ם) עח

ונפקא מינה לגיזותיה וולדותיה וכמו דבעלמא דשבח של גזלן אחר יאוש או משעה שהקדישה דוקא. והדר אמר מסתברא משעה שהקדישה שלא יהא חוטא נשכר. דהיינו כיון דליכא בזה תקנת השבים דהא הקדישה אם כן אינם של גזלן אלא של בעלים עד שעה שהקדישה דוקא וכמ"ש ודוק

הלכות תמידין ומוספין

פ"א דין ג' תמיד וכו' לפי שאסור להקריב קרבן כלל קודם תמיד של שחר פירוש הרי שאפשר שיתאחר קרבן תמיד של שחר עד ארבע שעות וא"כ לא נשאר זמן להקריב קרבנות של יחידים או של צבור ואה"נ אם היה מותר להקריב קרבן קודם תמיד של שחר. היה זמן מרובה להקריב אותם הקרבנות שמקריבין אותן קודם תמיד של שחר ולא היו צריכין לאחר תמיד של בין הערבים אחר זמן שחיטתו שתי שעות אבל כיון שאסור להקריב קרבן כלל קודם תמיד של שחר א"כ אם היה שנדחקו ולא הקריבו תמיד של שחר אלא אחר ארבע שעות. הרי לא נשאר זמן להקריב הקרבנות של יחידים או של צבור. להכי התקינו שלא היו שוחטין דכן תמיד של בין הערבים אלא בשמונה שעות ומחצה. וכי תימא שישחטו אותם אחר תמיד של בין הערבים ולא יוצרכו לאחר זמן שחיטתו של תמיד של בין הערבים שתי שעות. לזה אמר שאסור לשחוט קרבן אחר תמיד של בין הערבים חוץ מקרבן פסח. שאי אפשר שיקריבו כל ישראל פסחיהן בשתי שעות. והכוונה שאע"פ שאמרו בברייתא שראוי לאחר הפסח משום שנאמר בפסח בערב ובין הערבים מה שאין כן בתמיד שלא נאמר אלא בערב. מ"מ כיון שהתקינו לאחר התמיד שתי שעות אחר זמנו משום הקרבנות של היחידים או של צבור. ועשו כאילו כתיב ביה נמי בין הערבים וא"כ יכולים לעשות קרבן פסח קודם אבל מ"מ כיון שאי אפשר שיקריבו כל ישראל פסחיהם בשתי שעות. להכי הניחו אותו כדינו ליקרב אחר קרבן התמיד כן נ"ל

פ"ג דין י"ג נר מערבי שכבה אין מדליקין אותו אחר דשונו אלא ממזבח החיצון וכו'. הנה הראב"ד ז"ל מפרש להא דקתני מתניתין נכנס ומצא שתי נרות מזרחיות דולקים המה אשר מצא בכניסתו להיכל ברישא דהאי תנא סבר מנורה מזרח ומערב היא מונחת. ובהאי השנים נר השני קרוי נר מערבי שהוא. לפנים לצד מערב. ומפרש דברי רבינו שכתב נר מערבי שכבה וכו' הוא על הנר השני הזה. ולהכי קא משיג עליו דאיך כתב שאין מדליקין אותו אחר דשונו אלא ממזבח החיצון. והא מתניתין קתני להדיא מצאן שכבו מדשנן ומדליקן מן הדולקין. הרי שגם השני שהוא נקרא נר מערבי מדליקו מן הנרות הדולקין ולא ממזבח העולה. וא"כ מה דקתני בפ"ו דתמיד מדשנו ומדליקו ממזבח העולה. הוא איירי היכא דליכא שום נר דולק וגם מרן בכ"מ גם כן הוא מבין בדברי רבינו כך שמה שאמר נר מערבי שכבה וכו'. הוא קאי על הנר השני משתי נרות המזרחיות. ולהכי תירץ בדוחק שרבינו סובר דמה דקתני מצאן שכבו לשון רבים לאו דוקא. דלא קאי אלא אאחד מנייהו דהיינו נר מזרחי: ואנכי איש צעיר נ"ל דפשט דברי רבינו שאמר נר מערבי סתם. משמע שהוא האחרון שבנרות לצד מערב ומתני' דקתני נכנס ומצא שתי נרות מזרחיות דולקות הם הראשונים שהם לצד מזרח. ועלה קתני מתניתין מצאן שכבו מדשנן ומדליקן מן הדולקים. וכך משמעות דברי רבינו בפירוש המשניות בפ"ג דתמיד ז"ל כשהוא נכנס להטיב הנרות אם מצא שתי נרות שכתוב עליהן ו' ז' דולקות מניחם ומטיב חמש נרות וכו'. אם מצא אותן שכבו יש לו להטיב החמש נרות שכתוב עליהן ז' ו' ה' ד' ג' ומניח השני המערביים הכתוב עליהם א' ב' עד שעושה העבודה וכו'. הרי דשני המזרחיים הם שכתוב עליהן ו' ז'. והמערביים הם שכתוב עליהן א' ב'. ועל המזרחיים שהם שכתוב עליהן ו' ז'. אה"נ אם מצאן שכבו מדליקן מן הדולקין. וכאן לא ביאר על המערביים אם כבו כיצד דינן לענין הדלקתן מהיכן ידליקו אותם. אבל בפ"ו כתב וז"ל ולפיכך אם מצא נר מערבי שכבר כבה אז מדשנו ונותן בו פתילה ומדליק אותו ממזבח העולה לא מן הנרות. לפי שזה נר מערבי והוא שכתוב עליו א'. מדליק ממנו שאר הנרות לכשיכבו והוא כשיכבה אין מדליקין אותו אלא ממזבח העולה ע"כ

ונראה מדברי רבינו שם בפרק ו' שלא היה גורס במתניתין נכנס ומצא שתי נרות מזרחיים דולקין. אלא הכי גריס נכנס ומצא השתי נרות דולקין מדשן את המזרחי ומניח את המערבי דולק וכו' שזה נראה ממה שכתב וז"ל לפיכך אמר כאן אם מצא עכשיו כשחזר אלו השתי נרות דולקין הרי הוא מתקן האחת שכתוב עליה ב'. והיא המזרחית לעומת האחרת שכתוב עליה א' וכו'. הרי הוא ז"ל נחית לתקן מה דקתני במתניתין מדשן את המזרחי. דאם גריס שתי נרות מזרחיות בתחילה מה תקן בזה והרי קרא לשתיהם. מזרחיות

דין י"ד וכיצד מדליקו מושך הפתילה וכו' ואינו יכול להדליק וכו'. עיין להרל"מ ז"ל. שהקשה דכיון דרבינו ז"ל פסק כאן דקנסא אסור אין אנו צריכין לטעם דשמא לא יכוון משקלותיו וא"כ איך כתבו רבינו בהל' מעשר שני פ"ג שכתב שם מ"ש אין שוקלין וכו' גזרה שמא לא יכוון ממנו במשקלות וכו'. ואנכי ההדיוט נ"ל דלא קשה דרבינו ס"ל דטעמא דרב הוא משום אכחושי מצוה וכמו שאמר רב ארא לא תציתו ליה טעמיה דרב משום איכחושי מצוה וא"כ שמואל לא שרי אלא מנר לנר ואעפ"כ צריכין במעשר לומר טעמא דשמא לא יכוון משקלותיו וכו' לפי שאע"פ דעל ידי קנסא אסור. התם שאני כיון שבשעה שמדליק הקסם אינו עושה המצוה אבל במעשר בשעה שהוא שוקל הוא עושה כדי לחלל על דינרים אלו ומוכרח דהטעם היא גזרה שמא יכוון משקלותיו. וכוונת הש"ס דקא מקשה אי אמרת בשלמא כי פליגי רב ושמואל מנר לנר אבל בקונסא אסיר שמואל. הא לא תהוי תיובתא. דמשמע דלכאורה איכא לומר תיובתא דהיינו דשם החמירו גם בדבר שהוא עושה מצוה ואית לן למותיב מנה על שמואל דשרי מנר לנר מ"מ גם הנך דינרים לאו בהך שעתא עושה מצוה שהוא החלול. אלא שמחלל עליהם אח"כ אלא אי אמרת בקנסא שרי הא תהוי תיובתא. דהשתא ומה שבדבר שהוא לעשות מצוה בגופו לחלל עליהם אסור. כ"ש בקנסא שבשעה שהוא דולק הקנסא אינו עושה המצוה כלל שאסור. ותירץ לו גזרה שמא לא