נאם דוד (רמב"ם) עז

ממש קאמר ולהכי הקשה דעד שלא הגריל עליהן אינן חזיין. ותירץ לו רב חסדא דכל אחד מהן ראוי לשעיר הנעשה בחוץ: ומה שנראה לי לפי קוצר דעתי ואנכי איש צעיר הוא כך דרבינו אלימא ליה הך גירסא דגריס בהאי סוגיא. משום דאם כגירסת רש"י והקושיא על הטעם דמתניתין קתני מאל פתח וברייתא קתני הטעם מלה'. א"כ לא שייך לישנא דורמינהי כיון דלענין דינא אחד הוא: ועוד מדקאמר לא קשיא כאן קודם וכו' הוא משמע דהוא לענין דינא קאמרי

ועוד דאם על הטעם קאמרי ולא לענין דינא. א"כ מדפטר קרא קודם ודוי כ"ש לאחר ודוי ולמאי אצטריך קרא לאחר ודוי. וכמו שהקשו התוס' בד"ה כאן קודם ודוי וכו': ועוד מאי קא מתרץ מעיקרא כאן קודם הגרלה וכו' דמשמע דקודם הגרלה פטור והרי הברייתא קתני להדיא דקודם הגרלה חייב

ולהכי רבינו נראה לו דזאת הגירסא דכתב הכ"מ דהוא לרבות דלא כהאיך ברייתא דמייתי בתמורה ובפ' שני שעירי הנז"ל. דהך ברייתא חד תנא והאי ברייתא תנא אחרינא. דחד דריש לה' להוציא וחד דריש לה' לרבות ולהכי קא מקשה הש"ס ורמינהי וכו'. דמתניתין פטר לשעיר המשתלח מואל פתח וכו' והאי תנא דברייתא קא מרבה ליה מלה': ותירץ לו דמתני' איירי בלאחר הגרלה דאין ראוי לבוא אל פתח אהל מועד וכמו האיך דפ' שני שעירי דקתני משהגדיל עליהן פטור על שעיר המשתלח והאי ברייתא דמרבה ליה מלה' הוא קודם הגרלה. וחזר והקשה אחר הגרלה נמי האיכא ודוי ולא ממעיט מאל פתח. ואמר רב מני לא קשיא כאן קודם ודוי כאן לאחר ודוי. דמתניתין דפטרה הוא לאחר ודוי שאינו ראוי עוד ליכנס לפני פתח אהל מועד וברייתא דמרבה מלה' הוא קודם ודוי

והשתא אתי שפיר דברייתא דפרק שני שעירי דקתני עד שלא הגריל עליהן חייב על שניהם ויהיב טעמא רב חסדא הואיל וראוי לשעיר הנעשה בחוץ. משום דמלה' לא איתרבי כיון דעדיין לא יש שייכות לה' בהם כיון דמחוסרים הגרלה להכי הקשה מעיקרא דקודם הגרלה למאי חזו. ותירץ רב חסדא אע"ג דליכא בהו שייכות הרי ראויין לשעיר הנעשה בחוץ. ומה דקתני ברייתא משהגדיל עליהן פטור על של עזאזל לאו דוקא משעת הגרלה. אלא הכוונה דבשל שם דגם משהגדיל עדיין איכא חיובא עליה. אבל על של עזאזל אית ביה פיטורא אחר כך היכא דלא קרינן עליה לה' דהוא אחר הודוי ולא ביאר התנא דבריו משום דלא עסיק בהאי ובברייתא אחרת ביארו: וכי תימא דלמאי אצטריך לרבות מלה' לקודם ודוי והא בלאו הכי לא אימעט מואל פתח וכו' דהא ראוי לבוא אל פתח וכו' משום ודוי. הוא דאצטריך משום דלא תפרש דואל פתח אהל מועד הוא בהקרבה דווקא להכי אצטריך לה' לרבות כל דבר השייך בו לה' דהודוי נמי שייך הוא לה'

ודברי רבינו כך הם אם עד שלא התודה על אחד הראוי להתודות עליו מהן חייב כרת על שניהם הואיל וראויין לבוא לפני ה' דאחד של שם ודאי שחייב שהוא מקריב קדשים בחוץ והשני ראוי לודוי דשניהן ראויין לבוא לפני ה'. ואם אחר שהתודה פטור על המשתלח שהרי אינו ראוי לבוא לפני ה' כלל אבל על שם ודאי דחייב כן נ"ל ודוק

דין י"ד גנב והקדיש וכו' ומאימתי העמידוה. ברשותו כדי לחייבו עליה כרת משעה שהקדישה ע"כ. דברי רבינו מבוארים דמה שאמר כדי. לחייבו עליה כרת אי אפשר לומר דשייך משעת גניבה כדי לחייבו כרת. דהא כרת לא שייך אלא אחר שהקדישה ושחטה בחוץ. אלא שכך כוונת דבריו דהיינו ומאימתי העמידוה ברשותו כדי לחייבו כרת אם שחטו בחוץ אם משעת גניבה העמידוה ברשותו. ונפקא מינה לגיזותיה וולדותיה שאם שחט בחוץ דהוא חייב כרת משום שהעמידוה ברשותו א"כ הרי גזותיה וולדותיה הם שלו. או דוקא משעה שהקדישה. וא"כ גזותיה וולדותיה אינם שלו ואמר שהוא משעה שהקדישה ואם כן אינם שלו.. ולא ביאר דנפקא מינה לגזותיה וולדותיה כיון שהוא אמר משעה שהקדישה. ולפי זה לה קשה מה שהקשה מרן בכסף משנה ויש לתמוה וכו' דדברי רבינו מבוארים כמ"ש. ומינה לא שייכה הך קושיא שנית שאמר ועוד דלענין לחייבו כרת מה לי אם העמידוה ברשותו משעת גנבה וכו' דרבינו איירי לענין גזותיה וולדותיה ולא צריך לבאר כיון שהוא אמר משעה שהקדישה וכמ"ש

וראיתי להרל"מ שהקשה לרבינו שפסק בפ"ה מהל' איסורי מזבח כר"י שאמר יאוש כדי קני איך כתב כאן דהוי כרת מדבריהם הא הוי כרת מן התורה ע"כ. לאו קושיא היא דהא כבר כתב שם מרן בכ"מ כיון דאסיקנא אוקמוה רבנן ברשותיה כי היכי דליחייב עלה ומשמע דהכי הלכתא מדחזינן דבתר הכי שקיל וטרי רבא אליבא דהאי אוקמתא ע"כ. דהיינו דאף על גב דבעלמא יאוש כדי לא קני בהקדש אוקמוה רבנן ברשותיה כדי להתחייב עליה אם שחט בחוץ וכדי שלא לחלק בהקדש דבכל אופן אוקמוהו רבנן ברשותיה. והכוונה דבהאי הוא שפסק כר"י משום דגם לעולא קני והקרבן כשר. ומ"ש הוא ז"ל דהכא הוי יאוש ושינוי השם כמ"ש התוס'. מרן ז"ל לא סבירא ליה הכי משום דרבינו נקט הטעם משום דנתייאשו הבעלים סתם משמע. משום יאוש לבד הוא שכשר ולא ס"ל כדעת התוס' משום דיאוש ושינוי השם הוא כן נ"ל בדעת מרן: ודע מאחר שרבינו פסק בפ"ב מהל' גזלה דין ו' דאין הקדש אלא לאחר יאוש א"כ הא דכתב רבינו בהל' גזלה דין ח' וז"ל וכל וולדותיה וגיזותיה משעת גנבה עד שעת הקדש של בעלים ע"כ משמע דאפילו היו באופן שאחר יאוש ואפ"ה אין מקום לקושיית הרל"מ שהקשה עוד דכתב דלדברי התוס' וכו' דדינא הכי הוי וכו' נפקותא זו ע"כ דהכא דוקא משעה שהקדישה דלא הוי דגזלן אפי' אחר יאוש. כדי שלא יהא חוטא נשכר ולא עשו לזה תקנת השבים דכיון שהקדישה ליכא בזה תקנת השבים דזה טעם שכתב דמשעת גנבה עד שעת הקדש של בעלים דהוא איירי אפילו אחר יאוש לא קני גזלן כמו דעלמא משום דרבי' סובר כיון דאמרו בש"ס מסתברא משעה שהקדישה שלא יהא חוטא נשכר. והוא איירי ביאוש כדי כמבואר שם וקאמר סתמא. דמשמע דאפילו לרב פפא אליבא דרב יהודה דסבירא ליה דשבח של גזלן הוא. ורבינו ס"ל כוותיה וכמו שכתב בהלכות גנבה ובהלכות גזלה. וכי קא מבעיא ליה לרבא כי אוקמוה רבנן ברשותיה אם משעת גנבה או משעה שהקדישה למאי נפקא מינה לגיזותיה וולדותיה. הכוונה אם בהאי דהקדישה דאוקמוה רבנן ברשותיה אם משעת גנבה ואחר יאוש.