נאם דוד (רמב"ם) עו

דמאי זה שארצה מהם יביא והביא פלגס הרי זה ספק אם יצא ידי נדרו או לא יצא דשמא הפלגס לאו איל הוא ולא כבש הוא אלא בריא. ועל זה הקשה מרן בכ"מ שהי"ל לפסוק שלא יצא ידי נדרו כרבי יוחנן ולא להניח הדבר בספק כבר פדא דאסיקנא בקושיא. ועל זה תירץ מוהר"י קרקוס דכיון דלא אסיקנא בתיובתא הוה אפשר למיפסק כוותיה והו"ל ספיקא אי הלכה כרבי יוחנן או הלכה כבר פדא. לכן לא פסק כרבי יוחנן דשמא הלכה כבר פדא ולסברת בר פדא הויא בעיא וקמה בתיקו דהוא ספק: אלא דקשה על זה דבפ"ב מהל' אלו כתב רבינו דהמקריב את הפלגס מביא נסכי איל ואינו עולה לו מזבחו ולא הזכיר שצריך לעשות התנאי כדברי בר פרא הרי משמע דס"ל הלכה כר' יוחנן דבריא הוא ושאני דרבייה קרא לנסכי איל דאם חייש גם לסברת בר פדא היה צריך לומר דמייתי ומתנה ואפשר לומר דהא דלא אמר דצריך להתנות בדבר בר פדא משום דנפק מינה חורבא דאם לא התנה הוי לסברת בר פרא דנסכים פסולים הם וכמ"ש רבינו בב"ב דאם הוסיף פסול דאם הוא כבש ולא התנה הרי הוסיף ופסול והרי מביא קדשים לבית הפיסול דשמא הלכה כר' יוחנן דבריא הוא ואלו הם נסכים דקבע להו שהם נסכי איל דמפיק להו מאו לאיל לרבות הפלגס וכמבואר לעיל כן נ"ל וראיתי להרל"מ שהקשה קושיא זה וכתב שהרב בעל קרית ספר שתרץ בדוחק ואמר ואכתי צל"ע עכ"ל. וכעת אין בידי הספר הנז' ומה שנלע"ד כתבתי

דין י"ד מי שנדר או התנדב שמן וכו'. עיין בלח"מ שהקשה על רבינו דלמה פסק דלא כר' והא קי"ל בעלמא דדון מינה ואוקי באתרה והניח בצ"ע. ונלע"ד לתרץ כיון שמצינו במשנה במנחות דף ק"ד דר' טרפון דיליף שמתנדבין שמן הוא במה מצינו ביין שהוא בא חובה יבוא נדבה אף שמן שהוא בא בחובה יבוא בנדבה ולפי זה הוי גם כן כמו שביין פחות שבנסכים אף שמן פחות שבמנחות והשתא לאו משום דיליף ממנחה מינה ומינה. וכתב רבינו בפירוש המשנה דהלכה כר' טרפון ומה שאמר שמואל על דברי ר' טרפון שאמר שמתנדבין שמן משום דכתיב קרבן מנחה. עיקר הלימוד על שקומצה ושיריה נאכלין דאל"כ היאך אמר שמואל טעמא אחרינא שלא אמר כך ר' טרפון במתניתין במנחות הנז"ל ומה שאמר הכא רב פפא דפליגי בדון מינה ומינה הוא על דברי רבנן דפליגי עם ר' בברייתא דפליגי בהאי. אבל רבי טרפון לא קא מפיק מהאי קרא שמתנדבין שמן אלא במה מצינו: והשתא לפי זה הותרה קושית התוספות בד"א אמר ליה וכו' למה לי מה מצינו וכו' יעויין שם. דרבי טרפון לא קא מפיק מהאי קרא דאם כן הוא צריך לאפלוגי בדין מינה ומינה וכו'

שם וכיצד עושין ביין הבא בפני עצמו וכו'. עיין מה שכתב מרן בכ"מ התירוץ על מהר"י קרקוס שרבינו סובר דהוי פסיק רישיה שא"א שיזלף אא"כ יכבה וכו' יע"ש. ודבריו אלו הם הפך מה שאמר רבינו בפי' המשנה וז"ל והעיקר בידינו מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות דע שאינו מתכבה בהכרח לפי שמעט מן היין או המים והדומה להם מן הדברים הנגדים כשזורקין אותן על האש הגדולה אין מכבין אותן רק כח האש תלהט אותן ונוצחן. ועוד שאפשר שיזרק על הקרקע של המזבח או על קצות העצים שלא נשרפו עדיין ע"כ: ועיין בספרי הקטן ספר קדשי דוד מה שהארכתי. לתרץ הקושיא שהקשה מרן בכ"מ

פרק י"ז דין ד' אמר הרי עלי שני עשרונים. להביא בשני כלים והביא בכלי אחד וכו' הרי אלו כשתי מנחות שנתערבו. עיין להרל"מ שהקשה על רבינו דלמה לא פירש בחלוקא דאמר אלו. להביא בשני כלים דטעמא דפסולים ולא אמרינן שהם כשתי מנחות שנתערבו כמו שכתב כאן דאיירי בשאינו יכול לקמוץ מזו בפני עצמה ומזו בפני עצמה כמו שתירץ רש"י על המתניתין דמאי שנא מסיפא יעויין שם:

ולעד"ן שרבינו לא יפרש כרש"י ז"ל באופן אם יכול לקמוץ דהוא על הכלי אחד בפני עצמו דפי' אם יכול לקמוץ דקתני מתני' כשתי מנחות שנתערבו. הוא באופן שנפלה זו בצר זו ונשאר מזו כדי קומץ שלא נתערב והכא באמר אלו להביא בב' כלים השני עשרונים אינם מכרורין שכל עשרון לעצמו. אלא הם ב' עשרונים מעורבין. וא"כ לא שייך בהם אם נשאר בהם כדי קומץ שלא נתערב. אבל בסיפא שאמר להביא שני עשרונים בשני כלים והביאם בכלי אחר שבשעת הנדר לא אמר. אלו. אלא שיביא שני עשרונים סתם ולא אמר אלו הרי בשעה שהביא והניחם בכלי אחד הרי כאלו חלק אותם. ואמר שהסולת שבצד זה הוא מעשרו אחד וזה הסולת. שבצד זה הוא עשרון אחר. ואם כן שייך לומר כשתי. מנחות שנתערבו ויכול לקמוץ מצד זה והקומץ השני מצד השני. וזה כוונת רבינו שכתב סתם הרי אלו כשתי: מנחות שנתערבו. דהיינו והרי הוא יכול לקמוץ מזה. ומזה. אבל בשתי מנחות שנתערבו כתב רבינו בהלכות פסולי המוקדשין פרק י"א דין כ"ט אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה ומזו בפני עצמה. והכא אינו צריך שהרי הם כמוחלקין ויכול לקמוץ מצר זה ויקמוץ מצר זה

פרק י"ח דין י' אשם תלוי וחטאת העוף וכו' עיין להרל"מ במה שכתב. בסוף הדיבור וז"ל אבל מ"מ קשיא ליה על רבינו דמזכה שטרא לבי תרי דהוא פסק כאן דפטור ובהל' פ"ה פסק כרבנן דפליגי אר"מ וכבר כתבתי בשם התוספות דהם דברים סותרים. ולכאורה משמע כדבריהם דלרבנן הוי הקדש גמור כיון דגומר ומקדיש ע"כ. ואנכי איש צעיר. נ"ל דרבינו סובר שלא כדברי התוס'. אלא דמה שהוא הקדש הוא לדמיו דוקא ואינו חייב משום שחוטי חוץ אלא בראוי לבא לפני מקדש ה'. דלהכי פטרי דשמא לא אכל חלב והרי זה אינו ראוי לבא לפני משכן ה' אלא דמיו דוקא. וזה נאמר אפי' אם שחטו קודם שנודע לו אבל אם שחטו לאחר שנודע לו ודאי שאינו מתחייב כיון שאינו ראוי לבא לפני מקדש ה' אלא דמיו

דין י"א שני שעירי יו"הכ ששחטם בחוץ וכו'. עיין למרן הכ"מ מה שכתב. ואנכי בער ולא אדע להלום דבריו במ"ש דתנא לודוי קרי ליה הגרלה. דאיך שייך לומר כך. חדא דבשל שם ליכא ודוי וקתני. משהגריל עליהם. דמשמע דהוא דבר דשייך בשניהם דהוא ודאי הגרלה ממש הוא. ועוד כד הקשה בש"ס ביומא עד שלא הגריל עליהם למאי חזיין תירץ רב חסדא הואיל וראוי לשעיר הנעשה בחוץ דאמאי נקט האי טעמא. הו"ל למימר דאחד של שם משום דראוי ליקרב בפנים ושל המשתלח ראוי לודוי. אלא ודאי דהגרלה