נאם דוד (רמב"ם) עה

להם באותה שעה קודם ההקדש של חציה: והנה בהך דהמפריש נקבה לפסחו אע"פ שאינה ראויה קרבן פסח. הרי דמיה ראוים לפסח וקתני מתניתין ירעה עד שיסתאב ויפלו דמיו לנדבה ולא קתני יביא בדמיו פסח. משמע דהאי מתניתין סברה דבעלי חיים נדחין דאפילו בדמים אינו מביא פסח שנדחה הפסח ממנה. שלהכי קאמרי בש"ס עלה דמתניתין ש"מ תלת ש"מ בעלי חיים נדחין. ולהכי רבינו דס"ל דאין בעלי חיים נדחין כיון שקרא עליה שם פסח. ולא דחאה בידים לשם קדושת דמים אע"פ שהיא אינה ראויה לפסח. אין בעלי חיים נדחין ודמיה יביא מהם פסח. וזה הוא מה שכתב מרן בכ"מ בפ"ד מהל' קרבן פסח וז"ל. ומאחר שנתבאר בפ"ג מהל' פסולי המוקדשין ובפט"ו ממעשה הקרבנות שרבינו פוסק כמ"ד אין בעלי חיים נדחין ממילא נשמע שיביא בדמיו פסח. ומ"ש ואם לא נפל בו וכו' יביא בדמיו שלמים וכו' שמותר פסח יקרב שלמים עכ"ל. שרבינו גריס במתניתין דלא כגירסת רש"י דגריס ויביא בדמיו שלמים. ומה דדייקי בש"ס עלה דמתניתין דסברה בעלי חיים נדחין משום דלא קרב הוא עצמו שלמים אלא ירעה. אלא גריס ויפלו דמיו לנדבה דיפלו לנדבה הוא דהוי דחייה. וראיתי להתוס' במס' זבחים דף י"ב בד"ה ושמע מינה וכו'. שסוברים כסברא זו של הכ"מ דאם אמרינן יביא בדמיו פסח. הוי כמ"ד אין בעלי חיים נדחין שהרי על הגירסא שגריס רבינו שמואל ויביאו בדמיו פסח. אמרו שאין הגירסא נכונה וז"ל דא"כ היכי קאמרי בגמרא ש"מ יש דיחוי מעיקרא וכו' ובעלי חיים נדחין הלא כי נמי בעלמא אין יכול להקדיש איהו גופיה פסח שהרי נקבה היא: הן אמת שמרן בכ"מ כתב מסברתו והיא ברייתא בכריתות דף כ"ח. ומ"ש מרן שם דמ"ש ויביא בדמיו שלמים היינו מדאמרינן מותר הפסח שלמים. דהיינו כיון דרבינו ס"ל דאין בעלי חיים נדחין ממילא נשמע דדמיו היינו מותר הפסח. ומאי דלא קרבה היא עצמה הוא משום דס"ל לרבינו דנחתא עליה קדושת הגוף דליבעי מום. ודלא כרש"י דס"ל דהיה. יכול להקריבה עצמה שלמים אלא משום דנדחית דבעלי חיים נדחין. וכן נראה ממשנה ג' פרק ג' דתמורה יעו"ש. ואע"ג שרש"י אפשר לחלק בין נקבה לאשם בין נקבה לפסח דמותר פסח שלמים והיה יכול להקריבה עצמה. מ"מ כיון שהופרשה לשם פסח ולא שייך בה פסח והרי הוא לדמי אקדישה. מ"מ כמו דנחית עלה קדושת הגוף דליבעי מום. וכן נראה מדברי התי"ט שם על האי מתניתין דהמפריש נקבה לפסחו ודלא כהרל"מ ז"ל במה שהקשה על דברי מרן הכ"מ הכא ושם בהלכות קרבן פסח יעו"ש

דין ה' האומר דמי פרה זו לעולה כל שלשים יום וכו' מביא כמו שנדר ע"כ. עיין במ"ש מרן בכ"מ. ואנכי ההדיוט כן נלע"ד שרבינו פסק כעולא דברייתא כוותיה כד מוקמינן לה דאיירי בשאמד לדמי ורבא כוותיה ס"ל. דאפילו מקשה בש"ס אי הכי אימא סיפא וכו' למה לי לימתנא תרתי. הוא כרי לאותבי במכ"ש לבר פדא דאמר דאפי' קדושת דמים לא פקעה בכרי. אבל מ"מ הרי ברייתא לענין קדושת דמים כעולא אתיא וכמו שהקשה אביי מעיקרא מינה. דמשמע דאפילו קדושת הגוף תיפוק בכרי ומשמע מינה דמודה בפשיטות ג"כ לדעת עולא בקדושת דמים. וכד תירץ לו דהברייתא לא איירי אלא בקדושת דמים ואמר אי הכי לא שייך לאותובי לדברי עולא בקדושת דמים ועל קדושת הגוף אין אנו יכולין להוסיף לעשות קולה זו דאפילו בקדושת הגוף תיפוק בכדי משום קושיא זו. אלא הברייתא בקדושת דמים ולא הקשה אלא לבר פדא במכ"ש דמותיב עליה מברייתא. דמשמע דאיירי בקדושת הגוף ובקדושת דמים והרי תיובתא דבר פדא. דרבינו יפרש כך ודלא כפירוש רש"י דפירש בקושיית אי הכי תיובתא דעולא וליכא פירוקא. דהא לא הזכיר מהאי בש"ס כלל אלא כוונת הש"ס להקשות תרתי למה לי לחזק הקושיא כ"כ כמ"ש. ומה שאוקים לה רב פפא הכי קאמר אם לא אמר מעכשיו וכו'. לא אוקמא אלא לדבר רב פפא דוקא להכי רבינו פסק כמו שאוקמו לה בדאמר לדמי: וכן נראה להדיא כדברי רבינו שזה קם עיקר דהבריית' איירי בשאמר לדמי. דהא בירושל' בראש פרק ג' קאמרי מה בין הקדש ומה בין אשה מצינו הקרש יוצא בלא פדיון ולא מצינו אשה יוצאה בלא גט הן אשכחן הקדש יוצא בלא פדיון וכו' כשדה מקנה ע"כ. הרי הקדש שיוצא בלא פדיון הוא בקדושת דמים איירי ומיניה ילפי וכיון שכן הרי הברייתא נמי איירי בקדושת דמים דהם עיקר להך שינוייא דאיירי בשאמר לדמי

פרק ט"ז דין ב' נדר עולה מן הכבשים או מן האילים והביא פלגס הרי זה ספק וכו'. עיין במרן הכ"מ מה שהקשה ומה שתירץ מהר"י קרקוס וקודם ביאור דבריו ראיתי לפרש הסוגיא דבסוף פ"ק דחולין שהביא הכ"מ דמאי היא הפלוגתא דר' יוחנן ובר פדא דהפלוגתא דר' יוחנן ובר פרא בדעלמא. דר' יוחנן ס"ל דהפלגס הוא בריא ודייק לה ממתניתין דקתני שאם התנדב פלגס מביא נסכי איל דהוא משום דרבייה קרא מהו לאיל לרבות את הפלגס דאם הוא הפלגס ספיקא למה לי לרבויי לענין נסכים דהא כיון שהוא ספק היה לו תקנתא דמתני דאם הוא איל הרי נסכי איל ואם הוא כבש יהא היתר נדבה ומכאן מוכח דהפלגס הוא בריא. ובר פדא סבר דהוא ספקא ולא רבייה קרא דלא דריש או לאיל. והבעיא דר' זירא היא היכא דאמר הרי עלי בהמה מן האיל או מן הכבש מאיזה שארצה. דאליבא דרבי יוחנן שסובר שהוא בריא וראי שלא יצא ידי נדרו. שזה בריא הוא והוא נדר מן האיל או מן הכבש. והבעיא היא אליבא דבר פדא מי פשיטא ליה דלאו בריא הוא אלא ספק איל ספק כבש וכי מתני איל וכבש. איל וכבש הוא דמתני אי איל הוא ליהוי כוליה דידיה. ואי כבש הוא עשרון סלת ורביעית ההין יין ליהוי דידיה ואידך לנדבה. אבל בבריא לא צריך לאתנויי ולומר אי בריא הוא ואינו ראוי לנסכים ליהוי כולהו לנדבה. וכיון שכן בהאי שאמר הרי עלי בהמה מן האיל או מן הכבש מאי זה שארצה והביא פלגס. דמהני תנאי דממ"נ נפיק ידי נדרו דהא פלגס לאו בריא הוא אלא ספק איל ספק כבש ואיכא בנסכים הראוי לפי התנאי שמתנה או דילמא דבבריא נמי מספק ליה דילמא בריא הוא וגבי נסכים מייתי ומתני דאי בריא הוא ליהוי כוליה לנדבה ואם כן בהאי שאמר הרי עלי בהמה מן האיל או מן הכבש מאי זה שארצה לא נפיק ידי נדרו דדילמא בריא הוא ולאו איל ולאו כבש הוא והוא נדר או כבש או איל וקמה בעיא זו בתיקו. ולכן רבינו פסק שהוא ספק דאם נדר עולה מן הכבשים או מן האילים