נאם דוד (רמב"ם) עד

שלא לשמו לא יצא ידי נדרו כ"ש היכא דאין יכול הכהן להקריבו דפשיטא דלא יצא ידי נדרו: ואנכי ההדיוט. נלע"ד דלא דמי לשחטו שלא לשמו דשאני התם כיון דשלא לשמו שחטו הרי לא נתקיים נדרו. והרי זה כאילו אחר הוא אבל הכא דממ"נ אחד מהם ראוי להקרבה. והביאו ליד הכהן להקריבו ומה שלא הקריבו לאו משום דנפסל אלא משום דלא יכול להקריבם שניהם דאחד מהם חולין. וכענין זה כיון שבאו ליד הכהן הרי קיים נדרו מקרי

פט"ו דין ב' האומר לבה או ראשה של זו עולה הואיל ודבר שהנשמה תלויה בו. עיין להלח"מ ז"ל שהקשה על רבינו והניח בצ"ע ולעד"ן לתרץ שרבינו סבר כיון שבברייתא נקט בדבר שהנשמה תלויה בו משמע שהוא כמו לבה או ראשה שבהסרתם היא מתה תכף. ולא משום שעושה אותה טרפה או נבלה. ואע"פ שבש"ס קא מותיב מהאי ברייתא לכולהו אמוראי שהם רב חסדא ורבא ורב ששת. וכדתריץ חסורי מחסרא והכי קתני וכו' שאף רבי יהודה לא נחלק עליו אלא בדבר שאין הנשמה תלויה בו אבל בדבר שהנשמה תלויה בו מודי ליה. דמשמע דשייך לשון זה בין למאן דס"ל דטרפה אינה חיה בין דס"ל דטריפה חיה אלא לעושה אותה נבלה בין לרב ששת דלית ליה כר"א מ"מ תירוץ דחוק הוא זה. אלא משמעות הברייתא דנקט שהנשמה תלויה בו. דמשמע כגון לבה או ראשה ואין זה תלוי במה שעושה אותה טריפה או נבלה. שאפילו במה שעושה אותה טרפה או נבלה אין כולה עולה. אלא. דוקא בדבר שהנשמה תלויה בו כגון לבה או ראשה. דבכי האי גוונא כאילו אמר בהמה כולה כן נראה לי

הקדיש אבר אחד מן העוף ה"ז ספק אם נתקדש כולו או לא נתקדש כתב מרן בכ"מ שרבינו מפרש דבאבר שהנשמה תלויה בו מבעיא ליה אם קדש כולו כמו בבהמה או לא. עיין מ"ש הרל"מ וז"ל דמ"מ מקרא ילפינן דבאבר א' חייל קדושה כשהנשמה תלויה בו יחול על כולה אבל אי לאו קרא אין לנו לומר שיחול קדושה על אבר אפילו שיהיה דבר שהנשמה תלויה בו ולכך בעי השתא שפיר כיון דמקרא ילפינן לה עכ"ל

וקשה לי על זה דאדרבה דאי לאו קרא הוה אמרינן דאפי' באבר שאין הנשמה תלויה בו תהא כולה עולה דהא קתני הכי בברייתא יכול האומר רגלה של זו עולה תהא כולה עולה תלמוד לומר כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קדש ולא כולו לה' אלמא דאי לאו קרא הוה אמרינן כולו לה': ולפק"ד נראה דמדסתם רבינו וכתב אבר א' מן העוף משמע דאיירי גם באבר שאין הנשמה תלויה בו שרבינו מפרש הבעיא כך הוא בעוף כיון דלא כתיב ביה מיעוטא אימא דגם באבר שאין הנשמה תלויה בו קרוש כולו. דבהמה אמר רחמנא דכתיב בה ממנו לה' ולא כולו לה' ולא בעוף. או דילמא קרבן אמר רחמנא דמיעט בו והוא הדין בעוף דאקרי קרבן מיעט בו ולא נתקדש כולו כן נ"ל

דין ג' היה מחוייב חטאת ואמר חציה חטאת וחציה עולה או שלמים וכו' הרי היא תמות וכו'. וכתב מרן בכ"מ ורבינו מפרש לה במחוייב חטאת וכיון שא"א לו להתכפר כה משום דחציה עולה לאו בת רעייה היא הילכך תמות: והרל"מ ז"ל הקשה על רבינו דאמאי לא אמרינן תרעה כמו בחטאת שנולדה בה פיסול כגון שעברה שנתה וכיוצא בזה דתרעה וכמו שכתב רבינו ז"ל בפ"ד מהלכות פיסולי המוקדשין ע"ש הוה מספיק מ"ש הרב בעל כ"מ ז"ל ועכ"ז צ"ע עכ"ל. ולעד"ן דיש חילוק בין הך להאי דבשלמא דעברה שנתה היא חטאת גמורה אלא שנולד בת פיסול והיא היתה ראויה להתכפר בה אי לאו שנולד בה פיסול. אבל בזה שאינה כולה חטאת אלא חציה עולה ואינה ראויה להתכפר בה דאינה כולה חטאת לאו בת רעיה היא ונראה שזה כוונת מרן הכ"מ ודוק

דין ד' בהמת השותפין שהקדיש אחד מהן חציה וכו' אין הדיחוי מעיקרו דחוי ואע"פ שהוא קדושת דמים והרי נראה כולה להקרבה וכו'. כתב מרן בכ"מ שהמאירי כתב על דברי רבינו שאמר שאף על פי שהוא קדושת דמים אין לשון זה ברור אצלו שהרי כשאין בה אלא קדושת דמים ראוי לומר יותר שלא ידחה עד כאן לשונו. דהיינו שמדברי רבינו משמע כיון שהוא קדושת דמים היה נראה לומר שידחה אלא כיון שהוא בעלי חיים אין בעלי חיים נדחין על זה אמר שאין זה ברור אצלו שאדרבה כשאין בה אלא קדושת דמים ראוי לומר יותר שלא ידחה. וכן כתב רש"י בתמורה דף כ"ו ע"ב על מה שאמרו בש"ס על דברי ר' יוחנן שמע מינה תלת שמע מינה קדושת דמים מדחה וז"ל המקדיש בהמה לדמים בשעה שאינה ראויה לגופה כגון הכא דכי אקדשה לפלגא לא אקדשה אלא לדמי ומדחי לה ממזבח לעולם ס"ד דלא חייל דחוי אלא אמידי דאקדשיה למזבח ונדחה עכ"ל. וכן בכמה מקומות כתב הכי דקדושת דמים הוא יותר לומר שלא ידחה: ולי נראה שבדחוי מעיקרא הוא כגון קדשים שהקדישם עד שלא נבנה המזבח שהוא לא הדחה אותם בידים אלא שהיו דחויים מחמת שעדין לא נבנה המזבח. והוא שכתב בהלכות פסולי המוקדשין בפ"ג דין כ"ד. וכן ההיא דעשיר שהפריש קן דכתב בהלל שגגות פרק עשירי דין י"ג והוא מקרי דחה אותה בידים והאי דהכא והנה בהך שהקדישם עד שלא נבנה המזבח דליכא דחייה בידים אליבא דכ"ע דלא הוי דיחוי. וכמו שהקשה בש"ס נבנה דחויים מעיקרא הם ובההיא דעשיר שהפריש קן וכו'. נקט רבינו משום דדיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי ולא אמר כמו הכא משום דבעלי חיים אינם נדחין משום כיון שאינו ראוי לו. לעשיר לא יחול עליו דנדחין. דלאו דחאו ממה שהיה ראוי לו דהא אינו ראוי לקרבן העשיר. ולפי שמ"מ דחאו לקדושת דמים שהפרישו למוכרו אמר אע"פ שהיא קדושת דמים. ואין כוונתו לומר שהוא יותר לומר שידחה ממרי דאקדשיה למזבח ונדחה אלא הכוונה שזה הוא דחוי מעיקרו שבזה הוא לא מקרי דחוי הוא. אע"פ שאינו דומה לקדשים שהקדישם עד שלא נבנה ששם לא דחה אותם בידים. והכא דחה אותם לקדושה אחרת אעפ"כ כיון שהיה דחוי שאינו ראוי לקרבן זה. הך דחייה כמאן דליתא דמיא והרי נראה לו קן עתה: והכא דבהמה דשני שותפין שהיתה ראויה לקרבן ודחה אותה בידים שהקדיש חציה לקדושת דמים הוא גרוע. אע"פ שהוא דחוי מעיקרא כשהקדישה כיון שהיתה ראויה ודחה אותה בידים. לזה אמר רבינו ואף על פי שהיא קדושת דמים. הכוונה שדחה אותה לקדושת אחרת ולא מהני בה דחוי מעיקרא. אעפ"כ הואיל והיא בעלי חיים והיא היתה ראויה להקרבה. אין בעלי חיים נדחין ממה שהיו ראויין