נאם דוד (רמב"ם) עג

ניכר בבלילה שזה השיעור הוא יותר משיעור עשרון הנבלל בכלי שניתן בכלי עשרון קמח. ואם היה השאור גיבולו רך כשינתן בכלי להבלל יהיה ניכר שהוא פחות מעשרון קמח הניתן בכלי להבלל וזהו אומרו אף על פי שסופה להיות חסרה דהיינו כשיריקו המרה בכלי להבלל תהיה חסרה או יתירה אפילו הכי אין משגיחין במה שתהיה בסופה. אלא משגיחין על מדתה עתה כשתהיה במדה והרי הוא מודד עשרון עשרון שלמים כן נ"ל פי' דברי רבינו

פרק י' דין ט' אבל אנדרוגינוס יראה לי שאוכל בקדשים קלים. קשה לי כיון דאנדרוגינוס ספק זכר הוא לא יהיה אלא נקבה הרי הנקבות אוכלות בחזה ושוק. והנה כתב מרן בכ"מ דאצטריך רש"י לפרש בהך ברייתא דעל קרשי קדשים מיירי אבל בקדשים קלים אוכל. משמע שהיה אפשר לומר שעל קדשים קלים איירי נמי להכי אצטריך לפרש דאיירי בקדשי קדשים. וגם על זה קשה דאיך אפשר לפרש שעל קרשים קלים איירי דנקבות אוכלות בחזה ושוק וכ"ש זה שספק הוא

דין ו' אבל לא תבלין של תרומה שלא יביאו את התרומה לידי פיסול. כתב הרל"מ צריך טעם למה פסק כר"מ לגבי ר"ש עכ"ל. עיין בתי"ט שכתב על האי מתניתין בד"ה דברי ר"ש וכבר פסק הרב דאין הלכה כמותו במשנה ג' פ"ח וכו'. ושם בירושלמי מייתי כדין הלכה כר"מ דתמן דהוא רבנן דהכא עכ"ל

דין י"ט כל הראוי לאכילת הקדשים וכו'. הרל"מ הקשה למה לא כתב חוץ מקטן דאוכל ואינו חולק ונלע"ד דלא קשה דרבינו איירי באחר שהוא בר עבודה דלהכי חולק לאכול. אבל הקטן אינו בר עבודה ומה שאוכל הוא שריבה אותו הכתוב. ומזה לא אמר חוץ מן הנשים וכן למטה שאמר וכל שאינו ראוי לעבוד אינו ראוי לאכול חוץ מבעל מום. לא כתב ג"כ קטן שאוכל ואינו עובד דלא איירי אלא באחד שהוא בר עבודה ודבר אחר מעכבו כמו בעל מום שהוא בר עבודה אלא שהמום מעכבו. ולכן לא הזכיר הנשים ג"כ שהם אוכלים משום שהם אינן בני עבודה ולא איירי בהם רבינו

פי"א דין א' כל האוכל כזית מבשר העולה וכו' עיין בהל"מ מה שהקשה על רבינו שאם משום זה יש להשב. ועיין מ"ש בהלכות מעילה פ"א ולי נראה שרבינו כיון שהוא מבאר טעם המלקות הרי כאילו באר בפירוש שמה שכתב וכן האוכל כזית מכל האמורין וכו' שהאמורין כליל למזבח ככל העולה. הרי משמע שגם העולה יש בה לאו זה דכליל תהיה לא תאכל: וכן גבי אוכל כזית מבשר קדשי קדשים חוץ לעזרה שלוקה משום לא תאכל. שזה הלאו בשלא חזר אחר שיצא ודאי שהוא לוקה נמי משום ובשר בשרה טרפה. אלא שנקט זה הלאו אחר כך כשחזר למקומו לומר שאע"פ שחזר למקומו לוקה משום כיון שיצא חוץ למחיצתו נעשה כטרפה והאוכלו לוקה משום לאו זה דוקא כיון שלא אכלו בחוץ: ומה שכתב הרל"מ דמדכתב רבינו בסוף הפרק זר שאכל כזית מחטאת העוף לוקה שתים משמע דכל הני דלעיל לא לקי תרתי. זה אינו שלמטה שבא להשמיענו זה הלאו של נבלה אצטריך לזכור נמי שחייב נמי משום זר שאכל קדש שהם שני איסורין הבאין כאחד. ולא תדייק מכאן דכל הני דלעיל לא לקי תרתי: דין ג' וכן האוכל כזית מבשר חטאות הנשרפות לוקה. כתב מרן בכ"מ זה בכלל מה שנתב' בסמוך כל שהוא בכליל תהיה לתת לא תעשה על אכילתו לכאורה קשה דא"כ למה כתב רבינו משום שנאמר וכל חטאת אשר יובא מדמה: ועוד שבפ"ב מהל' פיסולי המוקדשין כתב דמקרא זה נפקא ליה לדם חטאת שנכנס להיכל אפי' חטאת יחיד הנאכלת אסורה. ונ"ל שכוונת מרן הכ"מ שמה שנקט רבינו הטעם משום וכל חטאת אשר יובא מדמה לרוחה נקטיה שאין זה עיקר הטעם אלא משום שהוא בכליל תהיה לא תאכל. שמוזכר זה הטעם בת"כ פרשת צו בהדיא לגבי פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים להכי נקט זה הטעם. אבל עיקר כוונת הכתוב הוא לכמ"ש בפ"ב מהל' פיסולי המוקדשין כנז' שהוא בא לדם חטאת שנכנס להיכל. ובודאי כך הוא שהרי רבי יוסי הגלילי הוא דאמר שם דאתא האי קרא לחטאות הנשרפות. וכמו שמוזכר בברייתא בפרק התערובת דף פ"ב. דלדידיה לית ליה הך דרשא לדם חטאת החיצונה שנכנס להיכל כמו שאמרו שם בש"ס לדבריו דר' עקיבא קאמר: והשתא א אתי שפיר דלא תקשה מה שהקשה הרל"מ ז"ל דלר"עק דפליג על רבי יוסי הגלילי נראה דליכא לא תעשה באכילת חטאות הנשרפות דסובר רבינו דהוא בכלל כל שהוא בכליל תהיה ליתן לא תעשה על אכילתו אלא שנקט הטעם שמוזכר בת"כ כן נ"ל: ך

פי"ב דין י' הכהנת מנחתה נקמצת כמנחת ישראל ושיריה נאכלין. כתב מרן בכ"מ על דברי הראב"ד בהשגה וז"ל כלומר שנשואה לכהן אפי' ישראלית. כתב רבינו לקמן בסמוך שאין שיירי מנחתה נאכלין. ואנכי ההדיוט לא ידעתי דאיך נופל על זה לשון שכתב הרי כבר אמורה. דמשמע שהוא כבר אמרה ותרתי למה לי. וגם כן קשה לי על מה שאוקים דברי רבי' בפנויה. דג"כ תקשה למאי אצטריך לאשמועינן דהוא כבר אמורה כדין וב' כל הנשואות בין כהנת בין ישראלית אין שיירי מנחותיהן נאכלין מפני חלק הבעל שאינו אוכל. אלמא דמצד עצמה אוכלת אע"פ שהיא כהנת אלא מצד חלק הבעל שאינו אוכל. וגם לפי דברי הלח"מ דהגירסא אצל הראב"ד בדברי רבינו ואין שייריה נאכלין. אמאי תפס הראב"ד בדבריו ואם נשאת לישראל מנחתה נאכלת הו"ל למינקט פנויה. דגם כשלא נשאת לישראל מנחתה נאכלת. דזה עדיף להקשות דגם שהיא פנויה והוא כהנת מנחתה נאכלת שלא כדברי רבינו שכתב ואין מנחתה נאכלת

פי"ד דין ה' מה בין נדרים לנדבות וכו' עד שיקריב כמו שנדר. עיין מ"ש הרב מש"ל שדקדק מדברי רבינו שאפילו הביאו ליד כהן כל שלא הקריבו כמו שנדר לא יצא ואח"כ הקשה על דברי התוספות בפ"ק דחולין דף כ"ב אההיא דבעי רבי זירא האומר הרי עלי עולה מן התורין או מן בני היונה וכו' שהקשו כיון דממ"נ האחד פסול היאך יכול להקריבן. ותירצו כתירוץ אחרון כיון שהגיע ליד הכהן יצא ידי נדרו דמ"מ האחד מהם ראוי להקריב. שאיך אפשר לומר כך דמאחר שאין הכהן יכול להקריב משום ספק איך יתכן דיצא ידי נדרו והלא אף שהקריבו אלא ששחטו הכהן