נאם דוד (רמב"ם) עב

כיון שעשאו כלי הו"ל כאילו נתעבד. ומה שאמרו בש"ס אמר אביי מטלית פחותה משלם מאן דאמר ראוי הא נמי ראוי דאי בעי חשב עליה. התם בבגד דלא אשכח שאינו ראוי עכשיו אלא במטלית פחותה משלש. דזה תלוי דוקא במחשבה אם חשב עליו לתקן. חלוקו ראוי מקרי אבל בעור אי אפשר במחשבה עד שיתעבד וכן במה שאמר רבא בגר דחישב עליה לצורה איכא בינייהו מאן דאמר ראוי הא נמי ראוי הוא דאי בעי מבטל ליה למחשבתיה ולא אמר דראוי הוא אפילו לא יבטל מחשבתו משום שאחר הציור מקבל טומאה. ורמי לעיבוד שאחר העיבוד וקבל טומאה שאני התם שהוא עשה מחשבה בפועל לדבר שאינו מקבל טומאה לכן צריך שישנה מחשבתו מכמות שהוא עכשיו. ולא דמי לעור שאינו ראוי הוא עכשיו בלא מחשבתו אלא משום שאינו מעובד. לכן מהני הא דראוי לקבל טומאה אחר ישתעבד. וכן בעוצבא דחשיב לא לקצעה כיון דהוא חשב עליה לקצעה צריך לשנות מחשבתו כנז'. לכן אמר עד שישנה מחשבתו ולא אמר שראוי הוא לקבל טומאה אחר שיקצענה. וכן נראה מדברי רבינו בפירוש המשנה שכתב וז"ל וכן הדומה לו מן הדברים שאינם מתטמאים כמו שהם אלא אם שנה בהם מחשבה מכמות שהוא עכשיו ע"כ. מדאמר אם שנה בהם מחשבה משמע שבתחילה חשב עליהם לדבר שאינו מקבל טומאה. ולכן צריך לשנות מחשבתו כן נ"ל ודוק

דין ח' ניתז על בגד טמא אינו טעון כיבוס. עיין במרן הכ"מ מה שהקשה ומה תירץ מהר"י קרקוס ז"ל. ואנכי איש צעיר ק"ל התירוץ ראשון של מהר"י קרקוס. דאיך אפשר דרבינו סבר דר"י אליעזר ודאי שגם כאן יסבור שאינו טעון כבוס כיון שבש"ס לא אמרו כך. ועוד שלא יהיה אלא ספק הו"ל להחמיר מספק: וראיתי שבספרי הקטן ספר קדשי דוד שכתבתי שם תירוץ אחר מה שנלע"ד יעויין שם ודוק

שם ניתז מן הבגד לבגד וכו'. כתב מרן בב"מ ויותר נכון לומר דכיון דסתם לן תנא דלא כר"ע ואמוראי בתראי נמי לא ס"ל כר"עק הא איפשטא בעיין איפכא מלוי עכ"ל. עיין מ"ש על זה בספרי הקטן ספר קדשי דוד

דין י' וכל שבעת הסימנים שמעבירין על הכתם מעבירין על דם חטאת חוץ ממי רגלים שאין מכניסין מי רגלים למקדש. עיין להרל"מ ז"ל שהקשה על רבינו ואנכי ההדיוט נלע"ד שמה שרבינו לא פסק כדברי ריש לקיש משום דאין זה דברי המתניתין דקתני דצריך לכסכס שלש פעמים בכל אחד ואחד דמשמע דצריך כל אחד לבדו. ועוד דתניא קתני סתם שאין מכניסין מי רגלים במקדש אפי' לשרות בו את הצפורן כדי שתהא עזה. ואע"פ שהם נבלעים בצפורן לפי שאין מי רגלים במקדש לכן פסק כדברי המשנה וכדברי הברייתא כסתם דבריהם

דין י"ד צלה הבשר באויר תנור של חרס יש בדבר ספק אם ישבר וכו'. כתב מרן בכ"מ ויש לתמוה למה לו להודיענו שהוא דבר ספק ולא פסקא לחומרא סתם כדרכו בשאר ספיקי דאורייתא וצ"ע עכ"ל. ואנכי איש צעיר נלע"ד לתרץ כפי מה שכתבו התוספות שם בדף צ"ו בד"ה אלא קדירות של מקדש וכו' ויש לומר חידוש הוא שהתירו הכתוב בשבירה דהוה אמינא דלא מהניא שבירה כיון דעדיין טעם החטאת בחרס דצריך שיהא הטעם בטל מן הכלי כמו בכלי נחשת שעשו בו מריקה ושטיפה ע"כ. שלפי זה לא פסק שישבר משום ספיקא דשמא דדינא הוא שלא ישבר ואם ישבר הרי משתמש בשבריו בדבר חול וכיון דדינא הוא שלא ישבר הרי משתמש בדבר שנשתמש בו לבשר חטאת. ואע"ג דלא בלע שודאי אסור להשתמש בו דבר חול שהרי שאם אנו אומרים שרינא הוא שישבר הוא משום שבא להתירו כדי להשתמש בו דברי חול. שהוא דבר חידוש ג"כ נאמר בו שהתירה התורה בו שבירה. שמוכרח גם כן לומר בו דאצטריך הכתוב לומר שישבר הוא דבר חידוש. דאל"כ למה צריך שבירה כיון שיש לו תיקון דכבשונות וכמו שכתבו התוס' בקושיא שעליה תירצו שהוא דבר חידוש כנז'. שלכן משום ספיקא לא ישבר דאסור ג"כ להשתמש בו דבר חול כן נלע"ד ודוק

לח"מ בד"ה צלה הבשר וכו'. כתב אבל לשון רבי' שכתב בתנור של חרס משמע דלא בעי אלא בחרס לחודיה. וקשה קצת למה לא פירש דאתרוייהו וכדכתיבנא עכ"ל: ונראה אה דודאי דרבינו לא איירי אלא בחרס לחודיה וטעמא הוא דלא פירש אתרוייהו משום דהתם בדף צ"ו ע"ב אמר אביי לא צריכא אלא לדאמר מר בשל במקצת כלי טעון מריקה ושטיפה כל הכלי. הא תרומה לא צריך אלא מקום בישול. ואם הבעיא דרמי בה חמא גם לכלי מתכות ולענין מו"ש. אמאי לא אמר דצריכא נמי דאם אבישול כלי בלוע קאמר רחמנא כמו דאיבעיא לי לרמי בר חמא. תרומה לא צריכא מריקה ושטיפה אלא ודאי דפשיטא להו דבעיא דרמי בר חמא הוא דוקא בכ"ח ולענין שבירה דוקא. אבל יש לדחות דאימא דלא קאמר הכי משום דכיון דלא הופשטא הבעיא דרמי בר חמא לא נקט לה: ועוד אפשר לומר דטעמו של רבינו משום דתניא בישל במקצת הכלי טעון מריקה ושטיפה כל הכלי. ולפי דברי אביי שאמר הא תרומה לא צריך אלא מקום בישול. משמע דשאר הכלי לא בלע דאם בלע אמאי תרומה לא צריך הא צריך הגעלה לפלוט מקום הבלוע. וכיון שכן הרי הופשטא בעיא דרמי בר חמא דאבישול קפיד קרא ולא אבליעה. וכיון שכן אמאי לא אמר אביי דצריכא נמי לאם צלאו באויר התנור דבעי מ"וש אבל בתרומה לא צריך. אלא ודאי דהבעיא דרמי בר חמא הוא דוקא בחרס. אבל במתכות לא בעי מ"וש ולא הופשטא בעיא דרמי בר חמא. לכן כתב דבחרס ספק דוקא דלא הופשטא בעיא דרמי בר חמא דהוא איירי אלא בחרס

פ"ט דין י"ח אע"פ שסופה להיות חסרה או יתירה וכו'. עיין מ"ש הרל"מ על מ"ש רבינו שסופה וכו' שאין הלשון מכוון יפה והנה כתב רבינו בפירוש המשנה וז"ל ואע"פ שהשיעור שיש בו מקמח הוא אחד בשוה ע"כ. דהיינו אף על פי ששיעור הקמח שנתן בהם הוא יהיה שוה כשיהיה גיבולו קשה יהיה נפחו קטן מאילו היה קמח ואם היה גיבולו רך יהיה בו נפח גדול מאילו היה קמח. וא"כ כוונת רבינו במ"ש ואע"פ שסופה. דהיינו כשיתנו אותה בכלי לבלול אותה יהיה נראה חסרון העשרון או רבויו לפי מה שנותנים אותה בכלי כשיהיה השאור גיבולו קשה. הוא