נאם דוד (רמב"ם) עא

היה שייך זה בבשר קדשים קלים נמי. כיון שלא הגיע זמנו לצאת בכל אופן שיהיה נפסל ביציאה לחוץ וכבר כתבתי שסובר רבינו דהך בעיא אתיא נמי גם לאידך מ"ד כיון דהוא מסתפק לאידך דמיפסל. דאימא דלא מהני טעמא דסופן חובה לצאת כיון דנקט טעמא משום שלא הגיע זמנו לצאת בכל אופן איירי. א"כ גם לאידך מ"ד דטעמא הוא משום דזריקה מועלת ליוצא גם באימורין כך דאין חילוק בין בשר לאימורין וזה הוא איירי בקדשים קלים דבקדשי קדשים פשיטא להו דפוסלת יציאה באימורין וכמו שאמרו על בעיא ראשונה לא פסול טומאה ופסול יציאה. דהוא בודאי משום דהם קרשי קדשים. גם כן יש להסתפק נמי בבשר אף על גב דסופן לצאת דעבדינן בשרן כאימוריהן. והיה יכול לתרץ כך על הקושיא שפריך מאי קמבעיא ליה. אלא דעדיפא ליה קא מתרץ ליה דאליבא דמ"ד עדיין לא הגיע זמנו לצאת. וכמ"ש דהיינו שאפי' למ"ד זה מיבעיא ליה וכמ"ש

דין ה' כל העצים כשרין לשריפתן אפי' בקש וגבבא וכו'. הנה מדכתב רבינו כל העצים כשרים לשריפתם אפי' בקש ובגבבא. משמע דקש וגבבא בכלל עצים אבל מ"מ מדכתב עצים. משמע דבעי כמו של מערכה אלא מדכתיב עלה באש אש מכל מקום. כשיהיה האש בקש וגבבא אף על פי שאינם כעצים של מערכה כשרים. ומשמע דממה שכתב עצים וכתב אש נאמר עצים להוניא את הסיד ואת הרמץ. דהיינו דאי לא כתיב עצים הוה אמינא דאש מ"מ אפילו הסיד והרמץ שהם באים מחמת אש. להכי כתיב עצים לדרוש דלא אמרינן מ"מ אלא לגבי קש וגבבא ומזה ילפינן בכל מקום דלא דרשינן אש מ"מ לענין סיד וגפסיס רותחים. ומה שאמרו בפרק כיצד צולין דף ע"ה הכא כתיב ושרף אותו על העצים באש לבסוף אש למימר דאש אין מידי אחרינא לא. דהיינו שלא תאמר כיון דכתיב ושרף שמשמע שבא לרבות כל שריפות הבאות מחמת אש אע"כ שכתב על עצים. שסובר רבינו דמה דקתני בברייתא באש ולא בסיד רותח. לאו משום דמשמעות אש הכי הוא דא"כ למה כתב עצים כיון דכתב אש לא ממעט אלא סיד וגפסיס. אבל קש וגבבא לא אמעוט מאש אלא ודאי מדכתב עצים אזי דרשינן אש דכתב אח"כ קאי על עצים דא"ש מ"מ על עצים דלא בעי עצים של המערכה. וממילא ממעטינן סיד וגפסיס מדאצטריך לכתוב עצים דמשמע אבל סיד וגפסיס לא. ולפי שלמדנו מזה דאש דכתיב בתורה לאו אסיד וגפסיס לכן רבינו כתב בהל' פסח פ"ה צלהו על גבי סיד וכו' הרי זה אסור שאין זה צלי אש. וכן נמי דפריך בש"ס על בת כהן שם דהיינו דמשמע דאש ממש מדאצטריך קרא לרבויי גחלת של מתכת. א"כ בת כהן אמאי בפתילה של אבר היו שורפין אותה והא כתוב אש. ותרץ לו שאני התם דאמר קרא באש תשרף לרבות כל שריפות הבאות מן האש אבל שאר דקרא באש ממש ולא סיד וגפסיס דהוא דילפינן מזה כתב קרא עצים וכמ"ש לעיל ואתו דברי רבינו על ך נכון ודוק

דין ז' ומיצוי דם חטאת העוף מעכב. רבינו פסק' כרב אדא בר אהבה אמר רב מיצוי חטאת העוף מעכב. וקאמר שם ותני רב מיצה דמה דהיינו דהכי תני במתניתין כמו שפירש שם רש"י. ואמר ומיצוי נמי עיקר מצוה הויא ומעכב ע"כ. ולפי זה אם לא מיצה לא יש התר לכהנים וכיון שכן בודאי שמועלין בה ומה דקתני במתניתין ואין בה מעילה דוקא אם מיצה דמה דקאי גם על ואין בה מעילה: ולפי זה מ"ש רבינו בפ"ב מהל' מעילה דין ו' הוזה דמה אין בה מעילה הכוונה הזייה כדינה עד אחר מיצוי הדם שסמך על מה שכתב כאן דמיצוי הדם מעכב כן נ"ל

דין ט' ואם הוה בכל מקום כשרה והוא שיתן למטה מדם הנפש. עיין להרל"מ מה שהקשה על זה. ולי נראה שרבינו מפרש הא דקאמר בש"ס מאי קאמר. הכוונה שהוקשה לו להש"ס על מה דקתני הברייתא הוזה ולא מיצה כשרה. משמע שהזה כדינה במקומה אלא שלא מיצה. על זה קא פריך מאי קאמר דכיון שאמרה שהזה נתקנה למטה מאי זה שאמר ובלבד שיתן מחוט הסיקרא ולמטה. והרי הוא כבר נתן למטה ותירץ לו הכי קאמר מלקה וכו' ולא גריס הזה בכל מקום אלא גריס מיצה בכל מקום כשרה שאם היזה ולא מיצה כשרה. דהיינו כיון שאפי' לא מצה כלל כשר. לכן מיצה בכל מקום במזבח כשרה. ולפי זה משמע שההזיה צריכה במקומה כיון שאם לא הזה פסולה צריך להיות ההזיות במקומם. וא"כ מה דקתני אח"כ ובלבד שיתן מחוט הסיקרא ולמטה מדם הנפש. דהיינו שאינה כשרה אלא עד שיתן מחוט הסיקרא ולמטה. ואם על ההזיה שתהיה שם מאי קמ"ל דהא לא קתני אלא על המיצוי אבל בהזיה עשה במקומה אלא מוכרח לומר דהכוונה דכל זה דוקא אם נתן מעט דם מדם הנפש למטה דהיינו שאם לא הזה במקומה. עכ"פ צריך שיתן למטה מעט דם מדם הנפש מחוט הסיקרא ולמטה שהוא מקום הזיה שכיון שנתן מעט דם מדם הנפש למטה במקום ההזיה אע"פ שכבר היזה שלא במקומה כשרה

פ"ח דין ב' אחד הבגד ואחד העור הרך וכו'. עיין להרל"מ שהקשה דבהל' שבת פרק כ"ג גבי מנעל של עור כתב רבינו ז"ל סתם אסור לכבס והיה לו לחלק גם שם בין רך לקשה דקשה ודאי מותר דליכא כיבוס כדאמרינן הכא עיין למ"ש בספרי הקטן ספר קרשי דוד דף צד ע"ב דש"ס דבמנעל ליכא לחלק דהכי מוכח מהש"ס שם

דין ג' בין שהיתה לה שעת הכושר וכו'. עיין מ"ש הרל"מ וכן נראה ממה שרבינו בפירוש המשניות כתב על האי מתניתין בין שהיה לה שעת הכושר וכו'. וז"ל נאמר בפירוש מדמה מדם כשרה ולא מדם פסולה וההלכה מבוארת עכ"ל. משמע דמדמה לבד נפקא ליה לתנא דמתניתין בין שהיה לה שעת הכושר בין שלא היה לה שעת הכושר דלא צריך תרי מיעוטי כר"ש

דין ה' אבל אם ניתן על עיר בהמה עד שלא הופשט אינו טעון כבוס אחר שהופשט טעון כבוס שאע"פ שאינו מקבל טומאה הרי הוא ראוי לקבל טומאה לאחר שיתעבד ע"כ. הא דפירש רבינו דפירוש ראוי לקבל טומאה הוא לאחר שיתעבד. ולא פירש כדברי רש"י שהוא אם חשב עליה להשתמש בה בלא עיבוד ואינו מחוסר מעשה וכן פירש בפי' המשניות נראה דס"ל לרבינו דאין העור מקבל טומאה עד שיתעבד. ומ"ש רבינו בפ"ב מהל' כלים והעושה כלי מן העור המצה דהוא שלא נתעבד העור. נלע"ד דהתם