נאם דוד (רמב"ם) ע

אח"כ ר"א יציאה מהו שתועיל בפרים הנשרפים וכו'. ופשיט ליה אחר כך ת"ש דתני לוי שאירע בהן פסול ביציאתו מאי לאו פסול יציאה ע"כ. דאמאי לא פשיט מרישא דברייתא דקתני סתם שאירע בהן פסול דמשמע גם פיסול דיציאה. ומוכרח לומר דלא הוי מצי למיפשט ליה מרישא דברייתא הן בבעיא קמייתא משום דאימא דרישא דברייתא איירי בשעדיין הפרים והשעירים עדיין כשהם קיימים שעדיין לא קרעו אותם ולא הוציאו האימורים ואירע בהן פסול בכל מין פסול הם נשרפים. והבעיא היא על הבשר שלהם אם מועלת בהם לינה. ולהכי פשיט ליה מסיפא דברייתא דקתני שאירע בהן פסול ביציאתן שהוא איירי לאחר הוצאתן שהם הבשר דוקא. אלמא גם הלינה מועלת בבשר פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים. ודחי לי פסול טומאה ופסול יציאת הבשר קודם זריקה. וכן על הבעיא השנית דפשיט ליה מסיפא דקתני שאירע בהן פסול ביציאתן. דמשמע דפסול דיציאה דהוא לאחר קרעתם והוצאת אימוריהן. אלה שעדיין לא נזרק הדם ועדיין לא הגיע זמנו לצאת ודחי ליה ולא פסול טומאה ופסול לינה. לכן עלה על דעתי לומר שמה שכתב רבינו בתחלה כגון שנטמאו או שיצאו חוץ לעזרה עד שלא הגיע זמנן לצאת. הכוונה שעדיין לא קרעו אותם והוציאו אמוריהם. שודאי דפי' מה שאמר עד שלא הגיע זמנן לצאת. לאו משום שעדיין לא נזרק דמן שהוא אמר בין לאחר זריקה. ואתי שפיר מה שרבינו בפ"א מהל' פסולי המוקדשים פסק כר' יוחנן דבשר קדשים קלים שיצא חוץ לעזרה קודם זריקת דמים הזבח כשר דהכא הפיסול שאמר או שיצאו חוץ לעזרה לאו משום הבשר אלא משום שעדיין עדיין לא הוציאו האימורין דמשום האימורין הוא דנקט יצאו. ואח"כ נקט אם לן הבשר או לנו האימורין לאשמועינן דבענין הלינה כשר הרי הם כאימורין דבאימורין פשיטא ליה להמבעי שפוסל בו לינה. דלא קא מבעיא ליה אלא בבשר דלא בני אכילה נינהו אבל באימורין בני אכילה דמזבח הוא. וכדקאמר שם דדחי ליה לא לינת אימורין. ופירש"י דבמדי דהקטרה ודאי דפסלה לינה. ורבינו אמר בסוף הלכות פסולי המוקדשים דהלינה פוסלת בשרן כאימוריהן מספק וישרפו בעזרה: ומ"ש שם רבינו דגם ביציאה יש ספק כמו הלינה יש לומר דרבינו נקט לה בגררא דלינה כיון דתרתי בעיות נאמרו בש"ס נקט להו בגררא אבל לפי מה שפסק בפ"א דבבשר קדשים קלים כר' יוחנן ליכא ספיקא ומעתה אזדא לה קושית מהר"י קרקוס שהקשה על רבינו שהביא אותם שם מרן בכסף משנה

וחזרתי ואמרתי דאי אפשר לומר דאין קרשים קלים כמו פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים שהרי באימורי קדשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים לא נפסל הזבח. ואם מחזירן מקטירין אותן כמו שפסק רבינו שם בהל' פסולי המוקדשין. והכא בפרים הנשרפים ושעירים הנשרפים אם יצאו האימורין קודם שהגיע זמנן לצאת הם נשרפין. וכן מוכח מהש"ס הכא שאמרו על בעיא ראשונה לא פסול טומאה פסיל יציאה דהוא בודאי משום דהם ק"ק ולא קמבעיא להו אלא על בשרן שיצא משום שסופו לצאת. אבל באימורין שאין סופן לצאת אם יצאו הם נשרפין: ומוכרח לומר דשאני פרים הנשרפים ושעירים הנשרפי' שהם קדשי קדשים הם חמורין ויציאת האימורין פוסלת אותן וקמבעיא להו בבשרן משום שסופן לצאת חובה. דאפי' למ"ד דבשר קדשים קלים דפוסל בהם יציאה ולא מהני הך טעמא דסופו לצאת. ה"מ דאין סופן לצאת חובה אבל הני שסופן לצאת חובה לא מיפסיל ביציאתו אע"פ שהם פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים שהם חמורים שהם קדשי קדשים משום האי טעמא שסופן לצאת חובה לא מיפסיל ביציאתו. או דילמא לא מהני האי טעמא כיון דעכ"פ לא הגיע זמנו לצאת אפי' אם היה שייך זה בבשר קדשים קלים כיון דטעמא דמיפסיל בבשר קדשים קלים משום שלא הגיע זמנו לצאת ה"נ הוא מפסיל אפי' אם היה חובה לצאת. משום דהשתא מיהא לא הגיע זמנו לצאת ושייכא בעיא זו דיש להסתפק גם לאידך מאן דמכשיר בבשר קדשים קלים אם מודה הוא בהני שהם קדשי קדשים דמיפסלי. ואפילו שהם חובה לצאת דזה אינו מעלה ואינו מוריד לחלק בין בשרם לאימוריהן ולא איפשיטא בעיא. ולכן כתב רבינו שהוא ספק אף על פי שהוא פסק כרבי יוחנן בפ"א מהלכות פסולי המוקדשין דלא מיפסל בשר קדשים קלים ביציאה: והנה לפי מה שמצינו שרבינו כתב שאף באימורי קדשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים לא נפסל הזבח ואם מחזירן מקטירין אותן כנ"ל. קשה א"כ למה כתב רבינו הטעם דלא נפסל הזבח בבשר קדשים קלים שיצא מפני שסוף הבשר לצאת. והלא גם באימורין דליכא האי טעמא לא נפסל הזבח ואם החזירן מקטירין אותם

ונ"ל דרבינו תפס מה שאמרו שם בפרק כל התדיר דטעמא דר' יוחנן שאמר כשר הוא משום שסופו לצאת. ואע"פ שאח"כ אמרו דבאימורין נמי פליגי והא דקא מיפלגי בבשר להודיעך כחו דר"ל דאפי' בשר שסופו לצאת אמר עדיין לא הגיע זמנו לצאת. ומה שאמר משום שסופו לצאת. הש"ס קמפרש ליה ולא מלתיה דר' יוחנן היא וכמו שפי' רש"י שם מ"מ רבינו תפס זה הלש שאמרו בתחלה טעמיה דר' יוחנן ואע"פ שאינו עיקר דגם באימורין שאין סופם לצאת לא נפסלו ביציאתן

אלא דקשה כיון שאין טעם זה שסופן לצאת עיקר. כמ"ש א"כ מאי קפריך על בעיא דר"א דבעי יציאה מהו שתועיל בפרים וכו' דקפריך עלה מאי קמבעיא ליה. ופירש רש"י אמאי תפסל הרי סופן לצאת עד כאן. והרי אין טעם זה עיקר אלא משום דזריקה מועלת ליוצא: ועוד מאי פירכא זו דאע"ג שסופן לצאת מ"מ דהכא שאני שהם קדשי קדשים. ומחמירינן שאף על פי שסופן לצאת מיפסל ביוצא שהרי אימורי קדשים קלים אם יצאו אינם פוסלים הזבח ומקטירן אם חזרו ואימורי פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים מיפסלי ביוצא כמ"ש: ונראה דכך כוונת הקושיא כיון דבקדשים קלים אפי' האימורים לא פסלי ביוצא משום דקילי א"כ בבשר דיש בהן קולא שסופן לצאת עבדינן דגם בקדשי קדשים לא מיפסלי ביוצא ואינן דומין לאימורים שלהם דמיפסלי ביוצא. וא"כ מאי קמבעיא ליה מהו שתועיל יציאה בהם דודאי לא מיפסלי ביוצא. והשיב לו דקמבעיא ליה למ"ד דבשר קדשים קלים מיפסלי ביוצא ולא מהני ליה הך טעמא דסופן לצאת. ה"מ דאין סופן חובה לצאת אבל הני דסופן חובה לצאת לא מיפסיל ביציאתו. דמשום טעם זה לא חיישינן להך שלא הגיע זמנן לצאת. או דילמא לא מהני האי טעמא כיון דעכ"פ לא הגיע זמנן לצאת ואפי' אם