נאם דוד (רמב"ם) סו

עבדה בין אם לא עבדה. רבינו מפרש דאין הכוונה דהש"ס הכי סבר מדקא מייתי דברי עולא ואמר להו רב נחמן פוקו ואמרו ליה לעולא כבר תרגמה רב הונא לשמעתיך בבבל דאמר רב הונא וכו'. אלא הכוונה דכמו שהוא אמר באם עבדה לבהמת חבירו דבעי מעשה כדי שתאסר להדיוט. כך אמר רב הונא בענין שלא עבדה אלא שחט בה סימן לשם ע"א כיון שעשה בה מעשה אסרה. ואף על פי שעולא לא אמר כי אם בנעבד דוקא דהא מדמה להאי ענין דבעי מעשה ולא סגי בלא מעשה כדאשכחן רב הונא דחילק חילוק זה גם בשלא עבדה. ורבינו לא פסק כדברי רב הונא בשלא עבדה. להכי כתב שם בפ"ח מהל' עכ"ום שאם שחט בהמת חבירו לעכ"ום לא נאסרה כנז': ומה שראיתי להלח"מ שהקשה על דברי מרן הנזכר שאמר דאיירי להדיוט דאם איירי להדיוט היכי קאמר נעבד שלו אסור הא אפילו שלו מותר דמדאסריה רחמנא לגבוה מכלל דלהדיוט שרי ע"כ. עלה על דעתי לומר דלא קשה מזה די"ל דמה שאסר רחמנא לגבוה. הוא איירי גם בעבד בבהמת חבירו דלהדיוט שרי. וכן נאמר כך במ"ש רבינו בפ"ג דין ו' והנעבד אף על פי שתן מותרין באכילה הרי הם פסולים לגבי מזבח ע"כ. איירי בשנעבדה מאחרים ולא עשו בה מעשה שלא נאסרה להדיוט אבל בשלו אסורה. איברא דאי אפשר זה דהא כתב רבינו ז"ל בראש הפרק הנז"ל כל שאין בו תפיסת וכו' דגם בשעבדה לבהמה שלו הרי היא אינה נאסרת להדיוט היכא דלא עביד מעשה ומוכרח לומר דכוונת דברי מרן דלדברי רב הונא דס"ל דאם עשה מעשה אסרה יפרש דברי הברייתא דלהדיוט איירי אבל הוא ז"ל דס"ל כהנך אמוראי דס"ל דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפי' בשעשה מעשה. ופרשו דהך ברייתא איירי לגבוה ואע"ג שלא עשה מעשה. והך ברייתא האחריתי איירי בשעשה מעשה. ולהכי בשלו אסור ושל חבירו מותר משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפילו בשעשה ך מעשה

דין ט"ו אבל אם נתן לה עופות אף על פי שהם מוקדשין אתנן חל עליהם ואסורים ובדברי קבלה הוא זה. כתב מרן בכ"מ משם מגדל עוז דמאי אע"פ שהם מוקדשים דקאמר הרמב"ם שהם ראויים להיות מוקדשין כלומר תורים ובני יונה וכל שכן אווזים ותרנגולים שאינם ראויים להיות מוקדשין שאתנן חל עליהם ואסורים עכ"ל. והוא תימה דאיך שייך לומר זה והלא כתב רבינו בדין י"ד דאינו חל אלא על דבר הראוי ליקרב על גבי המזבח ואווזין ותרנגולין אינן ראויים ליקרב על גבי המזבח. ועוד דאפילו אם היו ראויים ליקרב על גבי המזבח כמו תורין ובני יונה הרי כבר כתב רבינו דתורין ובני יונה אתנן חל עליהם ולמה לו להזכירם עוד. ועוד למה כתב רבינו ובדברי קבלה הוא דבר זה. והא קא מפקי להו מלכל נדר להביא את העוף. ועוד דממה שאמר אע"פ שהם ראויים להיות מוקדשין. דמשמע שהכוונה שכיון שהם ראויים להיות מוקדשין הוה אמינא שאין אתנן חל עליהם כדין המוקדשין שאין אתנן חל עליהם אעפ"כ אתנן חל עליהם מדברי קבלה. וקשה דלמה צריך דברי קבלה על זה דמאי שנא מבהמה שהיא ראוייה למוקדשין ואתנן חל עליהם ועוד דמה שאמר וכ"ש אווזין ותרנגולים שאינם ראויים להיות מוקדשין שאתנן חל עליהם לא יחול על זה מלת אע"פ שאמר בתחילה. שאדרבה שזה נותן להיות שאתנן חל עליהם ועוד למה צריך עליהם לבוא מדברי קבלה כיון שאין ראוים. והל"מ כתב דדברי רבינו כפשטם דאיירי במוקדשין שרבינו יפרש המשנה כך ונתן טעם למה יעויין שם. ואין זה דברי רבינו בפירוש המשנה שהוא ז"ל פירש במשנה שנראה דאיירי בעופות חולין וכפשטא דמתניתין

פ"ה דין א' שאור ודבש וכו'. כתב מרן בכ"מ ואפשר שרבינו מפרש דרבא לא פליג אאביי דדריש מכל לרבויי חצי זית דשאור ודבש אלא שמוסיף נמי לדרוש לחצי קומץ דתרוייהו משתמע ע"כ. וזה תימא דהא קאמר במאי קא מיפלגי אביי. סבר ובו' דהוא נדחה להדיא דפליגי ועוד דמאי יוסיף שייך כיון דבחצי זית חייב כ"ש לחצי קומץ שהוא כזית דהא רבא סבר דאין קומץ פחות משני זיתים. ועוד קשה דהא רבינו בפי"ג מהמע"הק פסק דלא כאביי דאין קומץ פחות משני זיתים. ואפשר לומר דהכוונה דלאביי דלא נקט קומץ אלא כזית לומר כיון דאתא קרא לרבויי חצי שיעור על כרחיך לא אתא לרבויי כזית אלא פחות מכזית. ורבא מודה להאי דרשא דמרבה לחצי זית אם הקטיר חצי זית משאור ודבר דכל משמע כל שהוא. אלא דמוסיף לדרוש נמי לחצי קומץ דהיינו אם קמץ השיעור שהוא שני זיתים משאור ודבש ולקח חצי ממנו והקטירו לרבא חייב. כיון דמפיק דרשה שלו לחצי קומץ דהוא משמע דלאו על השיעור קאי אלא שלקח חצי קומץ קמץ והקטירו. דאי לאו האי דרשא לא הוה מתחייב כיון שלא הקריבו כלו לקומץ שקמץ והתחילו בעבודתו שלא החשיב קרבן אלא קומץ שלם של שני זיתים. ואינו דומה למה שלקח חצי זית לבדו והקטירו שהחשיבו קרבן מעיקרא להכי כיון שדרש כל גם לחצי קומץ יתחייב נמי על הקטרתו ומה שאמר בש"ס פליגי הוא על זאת הדרשא של חצי קומץ דלאביי לא יתחייב על חצי קומץ שקמץ הקומץ כלו והקטיר ממנו החצי ולרבא חייב שהוא מוסיף נמי לדרוש חצי קומץ כן אפשר לומר בדוחק

דין ד' אע"פ שאין כל אלו ראויין להקטרה הואיל והן קרויין קרבן חייב עליהן שנאמר קרבן ראשית תקריבו אותם לה' וגו' עכ"ל. ונראה דהיינו דהוא ז"ל אמר הואיל והן קרויין קרבן חייב עליהן. וא"כ צריך להביא הראיה דבשביל שהם קרויין קרבן יתחייב עליהן אע"פ שאינן ראויין להקטרה והביא מן שאור ודבש עצמן שהם אינן ראויין להקטרה ואעפ"כ משום שאקרו קרבן שנאמר קרבן ראשית וגו' יתחייב עליהן. גם אלו כיון שהם קרויין קרבן יתחייב עליהן

פ"ו דין ה' בד"א כשנפסלו או שנטמאו אחר שנתקדשו בכלי וכו'. עיין במ"ש הרל"מ דמשמע אכולהו קאי ואפי' עצים שייך קדוש כלי כמ"ש בפרק כל הפסולין וכו' ואם כן כיון דהכל תלוי בקדוש כלי וכו' והיה להם לחלק בעצים ולבונה בין קודם קדוש לאחר קדוש וליתנינהו ברישא עד כאן

וראיתי להרב תי"ט שכתב על משנה זו דהני לא משכחת לה טומאה אלא לאחר דנתכשרו בכלי שרת דמקודם לכן אינן ראויין לקבלת טומאה וכ"ש