נאם דוד (רמב"ם) סה

בהאי מתניתין למאן דס"ל דקדשי ליקרב. הכי נמי סבירא להאי מתניתין דיקדש ליקרב ולא אמרינן דהאי מתניתין היא אליבא דר' אלעזר. כמו שאמרו התם בפ' אלו קדשים דלמאן דס"ל ליקרב הוא אליבא דר"א דש"ס סתמא קאמר דמשמע דלאו דווקא אליבא דר"א. אלא אפילו לרבנן דפליגי אר"א קאי מתניתין. ומה שאמרו בתמורה שם דמאן דס"ל ליקרב הוא אליבא דר"א. לאו דוקא דלרבנן לא אתי דגם לרבנן אתי דיש לחלק בין ולד עולה לולדי בעלי מומין. אלא כוונתו לומר דגם לר"א אצטריך תנא לאשמועינן לה דמהו דתימא כי קאמר ר' אלעזר עולה דאיכא שם עולה על אמו. אבל הני ולדות לא קרבי קמ"ל אבל לרבנן ודאי חידוש גדול אשמועינן תנא וכיון דהאי סתמא דמתניתין דייקנן מינה דמקדש נמי קדשי ליקרב אליבא דשמואל ורבא פסק רבינו כוותייהו דהוו מרי דגמרא טפי כך כוונת דברי מרן בכסף משנה והשתא לא קשה מה שהקשה הרב לחם משנה ודוק

פ"ג דין ג' הטומטום והאנדרוגינוס אף על פי שאין לך מום גדול מזה וכו'. מה שאמר רבינו שאין לך מום גדול מזה אין הכוונה דהוא ס"ל כר' ישמעאל במתניתין דאמר אין מום גדול מזה. דהא ר' ישמעאל אאנדרוגינוס קאי דמשום נקבות הוי כמום והוי כבכור בעל מום. והוא ז"ל עצמו בפ"ב דהלכות בכורות כתב דטומטום הוא ספק בכור ויאכל במומו לבעליו אלמא דטומטום לאו מום הוא. ואפילו אנדרוגינוס עצמו כתב רבינו עליו שם דאינו קדוש כלל אלמא דלאו מום הוא דאם הוא מום היה אסור בגיזה ועבודה כדין בכור בעל מום דאסור בגיזה ועבודה. אלא דאזיל לשיטתיה שכתב בהלכות ביאת מקדש פ"ז דין ח' דטומטום ואנדרוגינוס הם נקראים בעלי מומין ופסולים להקרבה וכתב שם מרן בכ"מ דהוא גם זה שם דף מ"א ונראה לי דכוונתו ז"ל דרבינו יצא לו דטומטום ואנדרוגינוס פסולים להקרבה כבעל מום ממה שאמר שם רבי ישמעאל אין לך מום גדול מזה ואם כן מותר במדינה אלא דאסור בגיזה ועבודה ורבנן פליגי עליה ואמרו דאינו בכור ומיתר גם בגיזה ועבודה דהיינו שאף ע"פ שהוא מום גדול מ"מ זה אינו בכור כלל דבריה בפני עצמו הוא. דמשמע דגם רבנן ס"ל דזה מום הוא וסובר רבינו דזה דוקא להקרבה דגם טומטום חשיב מום. דכיון דקא מקריב לאחד שהוא משונה אין לך מום גדול מזה. אבל לענין בכור אם הוא טומטום קדוש מספיקא דשמא יקרע וימצא זכר ונמצא שהוא קדש מרחם וכמו שאמר רב חסדא מחלוקת באנדרוגינוס אבל בטומטום דברי הכל ספיקא הוא וקדוש מספיקא כיון שיכול להתברר שיקרע וימצא זכר. וכל הנך ברייתות שהביא בש"ס להקשות על רב חסדא וקאמר בכולהו סמי מנייהו טומטום. הנה רבינו לא סמי להוא כדסמי להו רב חסדא משום דס"ל רבינו כיון דהנך ברייתות איתא מנייהו דכך קתני להו במשניות סתמא. משמע דכך הלכה גם על טומטום לא חש להך דסמי רב חסדא מנייהו טומטום דרב חסדא דרך דחייה בעלמא קאמר דסמי מנייהו טומטום וכל שבא בסתם במשנה ובברייתא כך פסק להם רבינו. וכאשר תבקש בדברי רבינו בכל דין שבא בענין טומטום ואנדרוגינוס תמצא שכלם באו במשניות וברייתות סתמיות

דין ז'. ויראה לי שאע"פ שאין כל הפסולין האלו וכו' לפי שלא נתפרשה אזהרתן וכו'. עיין מ"ש מרן בכ"מ על מה שכתב רבינו לפי שלא נתפרשה אזהרתן. ואנכי איש צעיר לא הונח לי על זה לשון רבינו שכתב לא נתפרשה אזהרתן. דהמשמעות הוא שהאזהרה לא באה בפירוש על כל אלו הפסולים אבל היא מפורשת ולפירוש הלח"מ לא אתי ג"כ הלשון הנז' דמשמע שהלאו הוא לאו ככל הלאוין אלא שלא בפירוש עליהם ולא משום דהלאו שלו הוא לאו שבכללות: ומה שנלע"ד הוא דממה שכתב רבי' אזהרתן בכינוי עליהם משמע דאיכא אזהרה אלא שלא באה בפירוש עליהם. והוא מה דקתני בברייתא שם מנין לכל הפסולים שבשור ושבשה שהוא בלא ירצה ת"ל ושור ושה שרוע וקלוט וכו' לימד על הפסולים שבשור ושבשה שהוא בלא ירצה ע"כ. דהיינו שודאי לא ירצה היא אזהרה שלא יקרבו אלא שלא נתפרשה שקאי על כל אלו הפסולים. אלא ממה שכתוב ושור ושה קא דרשי כל הפסולים שבשור ושבשה. שזה הוא מה שכתב רבינו ויראה לי וכו' אם עבר והקריבן אינו לוקה מן התורה וכו'. כיון דהיינו שלא באה האזהרה בפירוש על כל הפסולים אלא ממה שכתוב ושור ושה וכו': ואמר יראה לי לפי שבש"ס משמע שלוקין דהא קא פריך ולילקי נמי משום לאו דמחוסר זמן דתניא מנין לכל הפסולים וכו' אלמא דלהאי ברייתא כ הפסולין לוקין עליהם. והוא ז"ל נראה לו דאין כוונת הברייתא לומר שלוקין עליהם אלא שהמקשה הוה ס"ד שלוקין עליהם. והמתרץ תרץ לו לפי דעתו שלוקין עליהם והוה מצי לישני ליה דאין כוונת הברייתא לומר שלוקין עליהם כיין שלא נתפרשה אזהרתן. וזה דעתו במה שאמר ויראה לי וכו'

פ"ד דין ו' הנעבד בין שעבד שלו בין של חבירו בין באונס בין ברצון וכו'. כתב מרן בכ"מ וז"ל ולדעת רבינו יש לומר דהתם לאסרה להדיוט. אבל לגבוה אע"פ שלא עשה בה מעשה נאסרה וכו'. וכבר כתבתי שדברי רבינו הם דברי התוספתא ע"כ. לכאורה נראה שהכוונה שמה שמתרצים הברייתות בין שעשה בה מעשה בין שלא עשה בה מעשה. הוא לענין שנאסרה. להדיוט שבבהמה שלו שעבדה נאסרה אע"פ שלא עשה בה מעשה. אבל של חבירו שעבדה אינה נאסרת להדיוט אלא א"כ עשה בה מעשה. אבל לאסרה לגבוה שעבר של חבירו אע"פ שלא עשה בה מעשה נאסרה שבהאי גוונא להדיוט מותרת כיון שהיא של חבירו. ולא תקשי מדברי רבינו בפ"ח מהלכות עכ"ום שאם שחט בהמת חבירו לעכ"ום לא נאסרה שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. דשאני עברה לבהמת חבירו שהיא נאסרת להדיוט כיון שעשאה עבודה זרה במעשה אסרוה וליאסר לגבוה כיון דנעבדה מאוסה היא לגבוה ואסורה לגבוה אע"פ שהיא של חבירו ולא עשה בה מעשה: ולפי זה מה שאמרו שם בפרק ר' ישמעאל על דברי עולא שאמר משם ר' יוחנן אע"פ שאמרו המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה. אמר להו רב נחמן פוקו ואמרו ליה כבר תירגמה רב הונא לשמעתיך בבבל. דאמר רב הונא היתה בהמת חבירו רבוצה בפני ע"א כיון ששחט בה סימן אחד אסרה ע"כ. דמשמע דגם בשלא עבדה אם עשה בה מעשה לשם ע"א נאסרה דגם חזקיה הכי ס"ל. ולפי דברי רבינו הנז' חילוק בין