נאם דוד (רמב"ם) סד

משום שוחט בהמת קדשים בעלת מום: ונראה דודאי ממה שאמר רבינו לשם קרבן הדין הוא ג"כ שאם שחט שעיר המשתלח והיה בעל מום שאע"פ שמום פוסל בו אינו מתחייב משום שוחט בהמת קדשים בעלת מום כיון שאינו ראוי לקרבן. וזה ג"כ ילפינן לה משחוטי חוץ דשעיר המשתלח ששחטו בחוץ לא מתחייב משום שחוטי חוץ. ואף על פי שהוא ראוי לבא אל פתח אהל מועד משום שאינו מיוחד לשם כמו שאמרו שם בש"ס יצאו אלו שאין מיוחדין לה' וכו' יעוש"ב

ומ"ש המש"ל על דברי מרן הכ"מ ח"ל ואם מרן רוצה ללמוד משחוטי חוץ יש לדחות דשעיר המשתלח יוכיח שאין בו משום שחוטי חוץ ויש בו משום מום ע"כ לא הבנתי דבריו דמרן הוא איירי על שחיטת בעל מום דבדק הבית. ומאי יוכיח שעיר המשתלח משום שפוסל בו מום הרי מ"מ שחיטתו אם היה בעל מום אינו מתחייב. דגמר משחיטת חוץ דאינו מתחייב וכמ"ש דלענין שחיטה אם היה בעל מום הוא יליף משחוטי חוץ. ומאי הוכחה איכא משום שפוסל בו בעל מום

דין ז' המטיל מום בקרשים וכו' אבל בזמן הזה אע"פ שעבר בלא תעשה אינו לוקה ע"כ. קשה לי על מה שכתב רבינו אינו לוקה דאיך שייך מלקות בזמן הזה ער שיאמר שאינו לוקה: ועוד קשה כיון שהוא עובר בלא תעשה למה אינו לוקה כיון ששייך בו לא תעשה אמאי אינו לוקה: ואפשר לומר שכוונת דברי רבינו אע"פ שעיקר האיסור הוא בלא תעשה. הרי בזמן הזה אינו בלא תעשה אלא איסור בעלמא. וזהו שאמר אינו לוקה הכוונה שאינו חייב מלקות כיון שלא נשאר אלא איסור בעלמא

והנה לפי דברי הש"ס שאמרו ה"מ בזמן שב"המק קיים דחזי להקרבה השתא דלא חזי להקרבה לית לן בה. משמע דלית לן בה כלל דליכא איסורא דאורייתא. וכמו שפי' רש"י ז"ל דלא מיתסר מדאורייתא אלא מדרבנן אבל ממה שמקשה שם אח"כ וליהוי כמטיל מום בבעל מום דאע"ג דלא חזי להקרבה אסור דלפי הקושיא הזאת שמקשה לפי דעת מ"ד בבכורות גבי בכור שאחזו דם שאסור להקיז אפי' הוא מת משום לא יהיה בו מום. דהיינו שאיכא לא תעשה גם במטיל מום בבעל מום ואע"ג שאינו חזי להקרבה. ותרץ לו נהי דלא חזי לגופיה לדמי חזי לאפוקי הכא דלא לדמי חזי. ולא לגופיה חזי דהיינו דלהכי דלמאן דאית ליה דמטיל מום בבעל מום עובר בלא תעשה. אית ליה בקדשים בזמן הזה כיון דלא חזי לא לגופיה ולא לדמי אינו אלא כנראה במטיל מום בקדשים ואם הוא מדרבנן דוקא. אם כן למאן דאית ליה דליכא לא תעשה במטיל מום בבעל מום. הרי במטיל מום בקרשים בזמן הזה מותר גמור ואם כן רבא היאך אמר שנראה כמטיל מום בקדשים. דבודאי דרבא סבירא ליה כרבנן דאמרו שם בבכורות תמים יהיה לרצון. דהיינו אבל בעל מום לא. ואם הכוונה שמותר להטיל מום בבעל מום היאך אמר רבא במטיל מום בקדשים בזמן הזה שהוא אסור. דכ"ש הוא דנותן מום בבעל מום מותר ובקדשים בזמן הזה אסור. אלא ודאי דס"ל לרבא דלרבנן דליכא לאו דוקא. אבל איסורא דאורייתא איכא וליכא למימר דאיסורא מדרבנן דוקא. דא"כ מטיל מום בקדשים בזמן הזה יהיה מותר לגמרי דהוא גרע ולא יחמרו בו גם כן רבנן. ואמאי אמר רבא דנראה כמטיל מום בקדשים אלא ודאי דפשיטא ליה לרבא דלרבנן דאיסורא מדאורייתא. איכא במטיל מום בבעל מום אלא שאינו עובר בל"ת דאסרה תורה משום דנראה כמטיל מום בקדשים בזמן הזה הרי ג"כ הוא נראה כמטיל מום בקדשים ואע"ג רבש"ם קא מחלקי בין במטיל מום בבעל מום לבין מטיל מום בקדשים בזמן הזה. שאמרו לאפוקי הכא דלא לדמי חזי ולא לגופיה חזי. התם למה שנאמר שעובר בלא תעשה כמו סברת רבי מאיר. דקא מקשה לרבא שאמר שנראה כמטיל מום בקדשים. דאמאי לא יהיה עובר בלא תעשה כמו במטיל מום בבעל מום לסברת ר' מאיר שאמר שעובר בלא תעשה. על זה קא מתרץ ליה בעל מום נהי דלא חזי לגופיה לדמי חזי. לאפוקי הכא דלא לגופיה חזי ולא לדמי חזי. דהיינו שגם שנאמר דרבא כר' מאיר ס"ל דעובר בלא תעשה במטיל מום בבעל מום מ"מ יש לחלק בין זה לזה. כיון דמטול מום בקדשים בזמן הזה גם לדמי לא חזי ודאי אינו עובר. בלא תעשה. אבל כאשר נאמר דבמטיל מום בבעל מום אינו עובר בלא תעשה. אלא איסורא בעלמא דגרע משום דלא חוי להקרבה וליכא לא תעשה. אלא איסורא. בעלמא דהוא משום דנראה כמטיל מום בקדשים. א"כ. לפי טעם זה גם במטיל מום בקדשים בזמן הזה שייך טעם.. זה דנראה כמטיל מום בקדשים. זהו מה שמבין רבינו. בדברי רבא. ולכן פסק כרבא דגם במטיל מום בקדשים בזמן הזה איכא איסורא מדאורייתא אלא שאינו עובר בלא תעשה. וכמו שכתב אח"כ במטיל מום בבעל מום. דאיסורא דאורייתא איכא אלא שאינו לוקה. וכבר כתבתי לעיל דמ"ש רבינו אבל בזמן הזה אף על פי שעבר בלא תעשה וכו' אין הכוונה גם עכשיו בזמן הזה עובר כלא תעשה. אלא אע"פ שעיקר איסורו בלא תעשה. ובזה הזמן ליכא לא תעשה אלא איסורא בעלמא. וכמו הטיל מום בבעל מום שכתב רבינו אינו לוקה הכוונה דאיכא איסורא דאורייתא כן נלע"ד ודוק ועיין במ"ש הלח"מ

דין י"א ואם ילדה יקרב ולדה. כתב מרן בכ"מ בפרק ב' דף ט"ו ע"ב אמרינן על קדם הקדשן את מומן ולדותיהן שנולדו לפני פדיון מקדש קדשי ואמרינן דרפ"ב אלו קדשים איפליגו אי קדשי ליקרב או אי קדשי לרעיה ופסק רבינו וכו' משום דשמואל ורבא הוו מרי דגמרא טפי מנייהו ע"כ. הא דאצטריך להביא בתחילה ההיא דבכורות וכו' ולא סגי ליה בהאי דפרק אלו קדשים וכו' דפסק רבינו כשמואל ורבא וכו' משום דאי מהאי לבד יש לדחות דהתם שמואל ורבא אמרו לרבי אלעזר דאמר המקריב נקבה לעולה הוא עצמו יקרב עולה אבל לרבנן דאמרו ירעה ער שיסתאב וימכר ויביא בדמיו עולה ירעה ולא יקרב. ורבינו פסק בהל' תמורה כרבנן דאמרו ירעה עד שיסתאב. ולפי זה היה לו לרבינו לפסוק כאן דירעה ולא הול"ל יקרב וכמו שהקשה הלח"מ יעו"ש. להכי כתב כך מרן רוצה לומר דבפרק ב' דבכורות קא דייקי אסתמא דמתניתין דקתני וולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן. הא לפני פדיונן מקדש נמי קדשי וקאמר מנא הני מילי דתנו רבנן זכר לרבות את הולד וכו' אותן ולדות שלאחר פדיונן מה תהא עליהן לפני פדיון מיפלג פליגי בהו איכא למאן דאמר קדשי ליקרב. ואיכא למאן דאמר קדשי לרעיית ע"כ. דהיינו דהנך אמוראי דפליגי התם בתמורה א"כ