נאם דוד (רמב"ם) סב

שהכניסו למקום דם חטאות הנשרפים והוה אמינא דוקא שהוא למקום הכנסת הדם של יום הכפורים שהוא מקום אחרון של כניסת הדם. אבל בהיכל לא כיון שלא נכנס למקום דם האחרון. ובכי האי גוונא הקדש שאמר קרא הוא איירי על לפני ולפנים דוקא אע"פ ששם קדש הוא על ההיכל דהכא שאני שלא יפסל הדם אלא במקום של דם אחרון שהוא של יום הכפורים. והכא אימא דגם לרבנן קרי קדש לפני ולפנים:

עוד כתב הרב ז"ל ודע דכלל זה לא נאמר אלא בתרי גופי אבל בחד גופא לא וכו'. והשתא קשה לרבי יהודה דהיכי דכתב קרא דמבית לפרוכת חייב. הרי איחייב משום היכל וכו' וכדאיתא התם ע"כ. דהיינו דבחד גופא לא אמרינן בא זה ולימד על זה דהיה אומר הכתוב בפירוש. וכיון שכן הא דכתב למבית לפרוכת למה צריך דהא איחייב משום היכל כיון דס"ל דמבית לפרוכת ליכא מיתה א"כ למה צריך למבית לפרוכת:

ונ"ל לתרץ שודאי דלפי פשטא דסוגיא דהכא לא ס"ל הך דאמר אביי התם דלא אמרינן בא זה ולימד על זה אלא בתרי גופי. כיון שלא נזכר מזה כלל. אלא אמר אי כתב רחמנא אל הקדש ולא כתב מבית לפרוכת הוה אמינא מאי קדש מבית לפרוכת. אבל היכל לאו נמי לא דהוא משמע דמבית לפרוכת בא לגלות על אל הקדש שהוא היכל. וגם להך סברא דאביי יש לתרץ דאי לא כתב מבית לפרוכת לא ידעינן בדין דמבית לפרוכת אם הוא במיתה כמו שכתוב אל פני הכפורת ולא ימות כיון דהוא קדש קדשים נמי ולא כתיב לאו אלא בהיכל או נאמר שהוא בלאו ולא במיתה. דאם הוא במיתה הו"ל לכתוב לה ולא לכתוב אל פני הכפורת כיון דלמבית לפרוכת במיתה אל פני הכפורת מבעיא. להכי כתב רחמנא מבית לפרוכת וכתב אל פני הכפורת. דאו משמע שהוא בלאו הוא דאיכא דלהכי כתיב אל פני הכפורת לומר הוא דוקא במיתה:

עוד כתב הרב וכי תימא דאתא קרא דמבית לפרוכת לחיובי שתים אחת משום אל הקדש ושנית משום אל מבית לפרוכת. הא ליתא דא"כ מה הקשה ר' יהודה לרבנן דלא ליכתוב אל פני הכפורת ואנא אמינא מבית לפרוכת במיתה אל פני הכפורת מבעיא. אימא דאצטריך קרא לחייבו ב' משום מבית לפרוכת ומשום אל פני הכפורת ע"כ. ואנכי איש צעיר נ"ל שודאי מכאן מוכח להדיא שבסוגיא זו אזלא כדברי רבא שאמר שם בתחילה שבא זה ולימד על זה אפי' בחד גופא. שלא כדברי אביי שאמר דלא אמרינן בא זה ולימד על זה אלא בתרי גופי. דבהאי סוגיא הדברים כפשטן שבא זה ולימד על זה אפילו בחד גופא. דעל סברא זו קא מקשה ר' יהודה לרבנן כיון דלא אתא מבית לפרוכת לגלויי א"כ אמאי כתיב אלפני הכפורת וכו' ואם לית ליה בא זה וגילה על זה בחד גופא לדידיה נמי תקשה יאמר אל הקדש דוקא ולא יאמר מבית לפרוכת. ואנא אמינא בהיכל חייב מבית לפרוכת מבעיא ואם משום לחייובי שתים. אמאי אמר הוה אמינא מאי קדוש מבית לפרוכת וכו' אמר משום לחיובי שתים:

עוד כתב הרב ונראה לומר דהכא נמי משכחת לה בתרי גופי וכגון בדרך משופש. וא"כ שפיר איכא למימר בא זה ולימד על זה ע"כ. דברים אלו ג"כ קשים הם והא קא מתרצו על האי קושיא דהקשה רבי יהודה לרבנן. דהאי דכתב רחמנא אל פני הכפורת למעוטי דרך משופש. משמע דרבי יהודה לית ליה הא דבא בדרך משופש. אלא לגלויי אתיא אל הקדש שהוא היכל דאם אתיא לדרך משופש. א"כ מאי מקשה ר' יהודה לרבנן אל פני הכפורת למאי אתיא. והלא כמו שהוא ס"ל דלמבית לפרוכת אתיא לדרך משופש. ג"כ נימא לרבנן אל פני הכפורת אתיא לדרך משופש לחיוב:

ועוד דאם כן כד הקשו רבנן לר"י לכתוב רחמנא אל הקדש ואל פני הכפורת ולא בעי מבית לפרוכת הוה ליה למימר דאצטריך לבא דרך משופש. ואמאי אמר הוה אמינא מאי קדש מבית לפרוכת. אבל היכל לאו נמי לא:

ואי אפשר לומר דכוונת הרב לומר דלדברי אביי מאי יפרש בדברי ר"י שאמר דאי לא כתיב מבית הפרוכת הוה אמינא מאי קדש וכו'. והא לא אמרינן בא זה ולימד על זה בחד גופא. על זה אמר דאביי יאמר דגם בזה איכא תרי גופי היכא דבא משופש. אבל בהאי סוגיא אזלא כדברי רבא בתחילה

דא"כ מאי מקשה לעיל כך רוצה לומר דאצטריך קרא לחיובי שתים וכו' קא מקשה על זה וז"ל דא"כ מאי הקשה ר"י לרבנן דלא לכתוב אל פני הכפורת וכו'

והלא לדברי אביי לא קא מקשה הכי ר"י לרבנן כי דהאי קושיא אינה בברייתא. אלא בש"ס הוא דאמרי הכי ודאי דלאביי לא קא מקשה הכי ר"י לרבנן

וג"כ ממה שאמר אח"כ וממקומו מוכרח מדאצטריך ר"י לומר הוה אמינא מאי קדש מבית לפרוכת ולא קאמר דאצטריך קרא לחייבו שתים הרי משמע דעל סוגיא דהכא קאמר: ועוד נ"ל להקשות על דברי הרב שאם בא לבא בדרך משופש. למאי צריך האי רבויא והא מדקאמרי רבנן דאל פני הכפורת אצטריך למעוטי לבא דרך משופש משמע דאי לאו האי מיעוטא הוה מחייבנן ליה שבא בדרך משופש: ועוד דהא דאמרו בזבחים לא נצרכה אלא לדרך משופש אין הכוונה דאז הוו תרי גופי. ואמרינן בא זה ולימד על ז רבא כדברי בתחילה דהאי אידחייא דהא קאמר עלה אלא אמר אביי לא נצרכה אלא לדרך משופש. דהיינו דאצטריך פנימה להיכא שבא בדרך משופש שלא איפסל הדם כבר בהיכל ואיך אמר הרב דר"י איירי שבא בדרך משופש שע"ז אמר שבא מבית לפרוכת לעלות על הקדש שאינו לפני ולפנים ואיכא תרי גופי כגון שבא בדרך משופש. לכן נראה שזאת הסוגיא ס"ל דבא זה ולימד על זה אפילו בגוף אחד

דין י"ב טמא שרץ וכיוצא בו והערל משלחין את קרבנותיהם ומקריבין עליו חוץ מפסח וכו'. כתב מרן בכ"מ דכתבו התוספות קשה לר"י טמא איך משלח קרבנותיו והא בעי סמיכה וכו' ותרץ דהכא מיירי בעופות וכו' אי נמי בבכור ובמעשר דלא בעי סמיכה ע"כ. משמע מזה דלא קשה מזה על דברי רבינו. דאה"נ נאמר דבהא איירי רבינו וקשה לי דרבינו היה לו לפרש ולא ליסתום ועוד מדכתב חוץ מפסח וכו' משמע שבכל הקרבנות משלחין קרבנותיהם: ואנכי ההדיוט נלע"ד דרבינו סמך על מה שכתב בדין המצורע בפרק ד' מהלכות מחוסרי כפרה בדין ב' שמכניס ב' ידיו לעזרה וסומך על האשם: ותדע שכך הוא דהרי בפ"ד מהל' פסולי המוקדשין י"ד כתב דבשולח חטאתו ממדינת הים דוקא בחטאת העוף או בחטאת בהמה של אשה שאינה בת סמיכה