נאם דוד (רמב"ם) ו

הוא כאילו מזכיר שמו של הקב"ה דמשמעות דבריו למי שהשמים והארץ שלו. דהוא דומיא לשמו חנון וכו'. דאף על גב שאין זה שמו של הקב"ה אלא כינוי שמכנין להקב"ה כך חשיב כשמו. גם למי שהשמים והארץ שלו. הוא כאלו מפרש שמו של הקב"ה שהוא כינוי להקב"ה. והשיב לו דלא דמו וכו'. דהיינו דבשמו חנון או רחום אין שמכנין אותו בכך אלא להקב"ה והוה ליה כאלו פירש השם בשבועה. אבל בשמים ובארץ אע"פ שכוונתו על הקב"ה. אינו נקרא מזכיר השם בשבועה. כיון דאיכא שמים וארץ משמעותו על השמים והארץ ממש. ועל פי זה מה דקתני במתניתין חנון או רחום. הכוונה שבאר שעל הקב"ה הוא אומר שאמר במי ששמו חנון או בששמו רחום. ומה דקתני בשמים ובארץ אצטריך לאשמועינן דלא מקרי מזכיר השם במה שאמר בשמים ובארץ אע"ג דכוונתו למי שהשמים והארץ שלו כיון דשייכא על השמים ועל הארץ ממש. דבחנון או רחום. אע"ג דאיכא אדם שהוא חנון או רחום: כיון שאמר במי ששמו חנון או רחום הוא כאלו הזכיר שמו של הקב"ה. שאין מי שמכנין אותו בכך אלא להקב"ה. אבל בשמים ובארץ. כיון דאיכא שמים וארץ לא מקרי מזכיר שמו של הקב"ה

הלכה י"ד גמר בלבו שלא לאכול פת חיטין ונשבע שלא יאכל פת סתם אסור בפת חטים שפת חטים פת שמה ע"כ. נראה מדבריו אלו שאמר שפת חטים פת שמה. הוא משום דבתר פומיה אזלינן. ולא אזלינן בתר דעתיה להכי כיון דפת חטים פת שמה הרי בתר פומיה נמי איכא. וכמו שאמרו בדף כ"ט דע"א נמי אקרי אלה וכו' קיימו שתי תורות תורת חטאת ותורת אשם וכו'. ואין זה מקרי שעושה מהלשון כולל חלקי כי על כל דבר מהנך נקרא שמו. וכמו שתירצו התוספות הכא. ודלא כמו שהבין מהר"י ן' לב ז"ל שהביא הרל"מ ז"ל בקושייתו השנית דאמר דמשמע מההיא שמעתא דמצי למעבד מהלשון הסתמי כולל ולומר בלב כך היה וכו'. דבהך גוונא על כל אחד ואחד נקרא שם פרטי. כן נלע"ד ודלא כמו שפירש הרל"מ כדעת רבינו דהוא משום שעושה מהלשון הכולל חלקי. ועוד נ"ל דמ"ש רבינו שפת חטים פת שמה הוא שפת סתם הוא פת חטים

הלכה י"ז מי שנשבע וכו' והוא כדי שיאמר תלמיד לרב שלום עליך רבי וכו' כתב מרן בכ"מ ובפ' מרובה וכו' וידוע להלכה כר"י לגבי ר"מ ואע"ג דבפ"ק דמכות וכו'. אבל לפום קושטא דמלתא הלכה כר"י כדכתיבנא עד כאן. מדי עברי תמהתי על דבריו אלו. דאדרבה רבינו פסק דלא כר"י. דהוא כתב כדי שאלת תלמיד לרב: ועוד קשה לי במה שאמר דהלכה כר"י לגבי ר"מ. דמשמע דר"מ ס"ל כדי שאלת תלמיד לרב. והלא ר"מ ס"ל דלא אמרינן תוך כדי דבור דמי כלל. כדמוכח שם ועוד קשה מ"ש ואע"ג וכו' ואדרבה משם משמע בדברי רבינו

ונלע"ד דכוונת דבריו מתחלה הביא ראיה לדברי רבינו שאמר דתוך כדי דבור כדבור דמי מהך דפרק יש נוחלין. ולבדי שאלת תלמיד לרב מס' העדות. ואח"כ אמר דפ' מרובה וכו' דהלכה כר"י לגבי ר"מ דס"ל דלא אמרינן תכ"ד כדבור דמי. ומ"ש ואף על גב וכו' אינו מדברי מרן אלא איזה תלמיד הוסיף זה ולא הבין דבריו

הלכה י"ח וכן אם אמרו לו אחרים חזור בך וכו'. כתב מרן בכ"מ על השגת הראב"ד ואיני יודע למה כתב שאינו מחוור וכו'

הנה פשט דברי ההשגה הוא דמשמע דכיון דהם אמרו לו חזור בך או מותר וחזר משום דבריהם חשבינן כדי דבור מהמחאתם ועל זה השיג שאין אחרים מוזקקין לנדרו שתהא המחאה סומכת נדרו לחזרתו דהיינו דאם הם מוזקקין לנדרו הויא ההמחאה שלהם כאלו הוא חזר מאותה שעה שהוא כדי דבור של נדרו. ועל זה כתב ואיני יודע למה כתב שאינו מחוור וכו'. דהיינו לאו מפני דבריהם אנו אומרים שהוא מותר. דאז חשבינן שהמחאתם הוא כאלו חזר באותו רגע אלא מפני שקבל דבריהם הוה ליה מה שחזר כדי דבור של דבריהם כאלו חזר תוך כדי דבור של נדרו. ולאו שהוא מותר משום המחאתם בו בתוך כדי דבור של נדרו ואח"כ כתב ואפשר וכו' דהיינו דעסקינן באופן דחזרתו תוך כדי דביד של נדרו דשייך תכף אמרו לו חזור בך והוא חזר תכף דהוי הכל בתוך כדי דבור: אלא דלכאורה קשה דאם הוא כדי דבור של נדרו מאי קמ"ל פשיטא דמותר: ונ"ל דאצטריך לאשמועינן משום דאם אחר כדי דבור אינו יכול לחזור בו אפי' הם התחילו למחות בו בתוך כדי דבור של הנדר כן נלע"ד

פ"ד הלכה ג' מי שנשבע שלא יאכל היום ושתה חייב שהשתיה בכלל אכילה לפיכך אם אכל ושתה אינו חייב אלא מלקות אחת וכו'. הנה רש"י ז"ל פירש במתניתין על זה וז"ל אע"ג דשתיה בכלל שבועה של אכילה כדאמרינן בגמרא אינו חייב אלא א' דהוה ליה אכל ואכל בהעלם א' עכ"ל. דכן משמע ממה שאמרו בש"ס אי אמרת בשלמא שתיה כלל אצטריך ליה לתנא לאשמועינן דאינו חייב אלא אחת ע"כ. דמשמע דאי לא תנא לה הוה אמינא דחייב שתים אע"ג דשתיה בכלל אכילה. אבל זה קשה דאדרבא כיון דשתיה בכלל אכילה ודאי שאינו חייב אלא אחת כיון דשבועה א' היא: ונ"ל דהכוונה דאצטריך לאשמועינן תנא דאינו חייב אלא חייב דהוה אמינא כיון דאינהו תרי גווני דאכילה אע"ג דשבועה אחת להם מ"מ יתחייב תרתי קמ"ל תנא דאינו חייב אלא אחת. דהו"ל באכל ואכל בהעלם אחד ואם היה ס"ל לתנא דשתיה לאו בכלל אכילה לא הוה לתנא לאשמועינן דאינו חייב אלא אחת דפשיטא וכי מי שנשבע שלא יאכל ואכל ועשה מלאכה היה עולה על הדעת לחייבו שתים עד שיצטרך התנא להשמיענו דאינו חייב אלא אחת. ובהכי נ"ל ליישב דברי רבינו שכתב לפיכך אם אכל ושתה אינו חייב אלא מלקות אחת. דהיינו כיון ששתיה בכלל אכילה היא לפיכך הוצרכנו להשמיע דין זה שאינו חייב אלא אחת. אבל אם היה דשתיה לאו בכלל אכילה אין צריך דפשיטא הוא

הלב ה י' וכן אם אמר שבועה שלא אוכל היום וכו' כתב הראב"ד בהשגות זה שיבוש וכו'. דהיינו כיון שבתחלה לא נשבע אלא היום. הרי לא נאסר אלא באותו יום וכשנשבע אחר כך על אותו ככר לעולם הוא נשבע שלא יאכלנה. אם כן לא שייך כאן אין שבועה חלה על שבועה דשבועה שניה היא לאסרה לעולם. ולא בא להשבע שבועה אחרת על הראשונה. ואם כן אפילו אכלה היום חייב שנים כיון