נאם דוד (רמב"ם) ה

ספר נאם דוד

הלכות שבועות

פרק א' הלכה ב' ואין שבועת ביטוי נוהגת. הנה מרן בכ"מ הביא הקושיא שהקשה הריב"ש על דברי רבינו ומה שתרץ עלה יעו"ש. וגם הרב לח"מ הקשה קושיא הנז' והניחה בצ"ע: ואנכי איש צעיר נלע"ד דטעמו של רבינו הוא משום דאמרו בש"ס והא דרבי אבהו מכללא אתמר וכו' והוי בה רבי אבהו האי שבועת שקר היכי דמי אלימא שבועה שלא אוכל האי לאו שיש בו מעשה הוא. ואלא דאמר שבועה שאוכל ולא אכל האי מי לוקה והא אתמר וכו' רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו אינו לוקה ואמר רבי יוחנן תהא באכלתי ולא אכלתי ע"כ הרי משמע דפשיטא ליה לר' אבהו דבאוכל ולא אוכל הוא שבועת שקר. מדקאמר אלימא שבועה שלא אוכל וכו' ואלא וכו'. אלא דקא שקיל וטרי על מה שאמר ר' יוחנן לשוא לשוא ב' פעמים אם אינו ענין לשבועת שוא תנהו לשבועת שקר אהיכא קאי. ואסיק דקאי על אכלתי ולא אכלתי. דעל אוכל ולא אוכל לא שייך. דאם על לא אוכל ואכל. לאו שיש בו מעשה הוא. ואם על אוכל ולא אכל. הרי אמר שאין לוקין עליו. ומשום זה אוקים לדברי ר' יוחנן שאמר אם אינו ענין וכו' הוא קאי על אכלתי ולא אכלתי. אבל הנך ודאי דאינהו נמי מקרו שבועת שקר. אלא שאין לוקין על שאוכל ולא אכל. דלא רבתה תורה למלקות אלא בשל עבר ופסק רבינו בדברי ר' אבהו שגם אכלתי ולא אכלתי אזהרתיה מלא תשא את שם ה' אלהיך לשוא. לפי שפשט דברי הנך ברייתות שהביא הש"ס לאותובי לרב דימי אנהו מסייעי לדברי רבין אמר ר' אבהו. והנך שינויי דשני לרב דימי שינויי דחיקי. וסובר רבינו דמה שאמר רבין אמר ר' ירמיה אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן וכו'. אוכל ולא אוכל עובר בלא יחל דברו. הכוונה בהו הוא דשייך בהו נמי לאו דלא יחל דברו. דהוא בכל שבועה דעלמא דעובר משום בבל יחל דברו. וכמו שכתבו התוספות שם דף ב' בד"ה קונמות וכו' יע"ש. אבל באכלתי ולא אכלתי לא שייך בהו לאו דלא יחל דברו דהוא לא ביטל שבועתו. אלא ששקר אמר. ומה שלא אמר רבינו שעובר נמי משום לאו דלא יחל דברו. באוכל ולא אוכל. הוא כמו שכתב מרן בכ"מ לפי שאין דרכו של רבינו למנות לאוין הרבה על מצוה א' וכו'

הלכה ד' שבועת שוא וכו'. כתב הרב לח"מ ובסוף פ"ה נראה מדברי רבינו ז"ל וכו' ולא ידעתי איך ישב רבינו ז"ל דברי הגמרא. דבין לרב בין לשמואל משמע דלוקה. אלא דלרב חייב קרבן. ולשמואל פטור מקרבן. כמבואר שם וצ"ע ע"כ לשונו

ולעד"ן דלא קשה דמה שאמרו בגמרא ניכר עובר משום שבועת שוא לא ניכר עובר משום שבועת ביטוי הכוונה שבדבר שהוא ניכר לכל אדם שאינו כן הוא חייב משום שבועת שוא. ואם הוא אינו ניכר לכל אדם שאינו כן. אבל הוא ידע שאינו כן ונשבע על זה. לא הויא שבועת שוא. כיון שאינם יודעים ומפורסם אצלם שאינו כן. אבל בודאי איכא שבועת שקר. לפי שהוא יודע שאינו כן ונשבע על שקר. ולכן כתב רבינו בסוף פ"ה וכן אם נשבע שהשמש קטנה מן הארץ אינו לוקה. ואע"פ שאין הדבר כן מפני שאין זה ידוע וכו' שהרי לא נשבע אלא על ראיית עיניו וכו'. דהיינו שאין זה נשבע על שקר. שלא נשבע אלא על ראיית עיניו שהרי הוא רואה אותה קטנה. ומשמע מזה דבדבר שודאי ניכר אצלו שאינו כן. ולאחרים אינו ניכר. אע"פ שאינה שבועת שוא. שאין אחרים יודעים ומפורסם אצלם שאינו כן. מ"מ הוא עובר משום שבועת שקר. שהוא ידע שאינו כן ונשבע על שקר ובדברי הש"ס שאמרו לא ניכר עובר משום שבועת שקר. דהוא איירי בדבר שאינו ניכר אצל אחרים שאינו כן ואצלו ידע שאינו כן ונשבע על שקר. ורבינו שכתב באופן שכתב. ולא כתב באופן דהש"ס. הוא כדי שלא נטעה לומר דהא דאמרו בש"ס לא ניכר עובר משום שבועת שקר. דאיירי גם בשאינו ניכר אצלו. דזה ודאי אפשר להיות כך כיון שהוא לא ידע ג"כ. מאי שבועת שקר איכא. לכן כתב האי אופן דהשמש קטנה וכו'. דבזה אינו חייב ומימלא שמעינן דלא אמר אלא בכי האי גוונא דאינו חייב. אבל בדבר שודאי ניכר אצלו שאינו כן הוא חייב משום שבועת שקר. ודברי עולא שאמר והוא שניכר וכו' באר זה במ"ש שאין זה ידוע לכל אדם. ואינו כמו שנשבע על האיש שהוא אשה. דהיינו דאין שבועת שוא אלא במשנה דבר הידוע לכל שאינו כן

פ"ב הלכה ב' הנשבע או שהשביעו אחד בשם המיוחד או באחד מן הכינויין כגון שנשבע במי ששמו חנון ובמי ששמו רחום וכו': הנה מה שכתב רבינו כגון שנשבע במי ששמו חנון ובמי ששמו רחום ובגמ' כד הקשו למימר' דחנון ורחום שמות נינהו ורמינהי יש שמות שנמחקים ויש שמות שאינם נמחקים וכו' ותרצו במי שהוא חנון במי שהוא רחום קאמר. משמע דלא צריך לומר במי ששמו חנון וכו'. הוא משום דהוא ס"ל דצריך שיזכור שם מן השמות או כינוי מן הכינויין שכך כתב והוא שיזכור שם מן השמות או כינוי מן הכינויין והכוונה דצריך לפרש השם ולומר אני נשבע בשם אדני וכיוצא ואם כן בכינוי צריך לפרש ואם יאמר במי שהוא חנון אין כאן פירוש שם הכינוי. לכן צריך שיאמר במי ששמו חנון. או במי ששמו רחום והטעם שצריך שיזכיר השם הוא כמו שכתב מרן בכ"מ משם הר"ן וז"ל דטעמא דמלתא משום דעיקר שבועה כי כתיב בשם כתיב דכתיב ולא תשבעו בשמי לשקר. אי נמי לא תשא את שם אלהיך. אלא דרבנן סברי דהוא הדין לכינוי. כדכתיב וחללת את שם אלהיך ע"כ. ומשום זה הוא דקא מקשו למימרא דחנון ורחום שמות נינהו ורמינהי וכו'. וכד תרץ ליה במי שהוא חנון במי שהוא רחום קאמר. הכוונה שצריך שיזכיר שמו ג"כ דאי לא לא הוי מפרש שם הכינוי. ומה שהקשה לו רבא אי הכי וכו' הכוונה דגם בשמים ובארץ