נאם דוד (רמב"ם) נה

חבית רבי שמעון היא דלגבי מקוה נמי ספקא משוי ליה דתנן מקוה שנמדד ונמצא חסר וכו'. בין ברשות היחיד טמאות וכו' אלמא דלרבנן שאמרו במקוה שנמדד ונמצא חסר כל הטהרות וכו' טמאות הוא טומאה ודאי. וכמו שהקשה המקשה ורמי חבית אמקוה מאי שנא הכא ודאי ומאי שנא הכא ספק וכו': ועוד קשה לי על זה והא בהל' תרומות בפ"ה דין כ"ד הבודק את החבית וכו' מכאן ואילך ספק וצריך להפריש ממנו תרומה שניה ע"כ. כתב שם מרן בכ"מ דיש לתמוה דהא בסוף קידושין ובריש נדה רמי האי ברייתא אברייתא דמקוה ומשני מאן תנא חבית ר' שמעון. אבל רבנן אומרים טבל למפרע ולמה פסק רבינו כר"ש במקום רבנן ע"כ. אלמא דפשיטא ליה דאם אמרינן כרבנן לאו ספיקא הוא אלא ודאי הוא. וכמו שכתב המש"ל דמרן תמה על מה שפסק רבינו בחבית שהוא ספק דלא כמו שאמר כאן שהוא פשוט וכמש"ל. ועוד קשה לי שרבינו כתב בהל' מקוואות בפ"י דין ו' במקוה שנמדד ונמצא חסר בין שהיה המקוה ברשות הרבים בין שהיה ברשות היחיד כל טהרות שנעשו על גביו למפרע טמאות ע"כ. והא לפי מה שתרץ לקושיא הנזכרת שהוא משום דהך ברייתא דחבית בפ' המוכר פירות איפליגו אמוראי בההיא ברייתא שמע מינה דהלכתא היא ע"כ משמע דרבינו פסק כר"ש ולא כרבנן. והא רבינו פסק כרבנן בהך דמקוה דנמדד ונמצא חסר ולא כר' שמעון

וראיתי להרב מש"ל שכתב בד"ה המניח פירות וכו' אלא שרבינו כתב כאן דאינו מעשר ודאי משום דאזיל לשיטתיה שפסק בחבית דהוי ספק ע"כ. וקשה לי על דבריו אלו דמשמע כיון שפסק בחבית שהוא ספק להכי כתב כאן דאינו מעשר ודאי משום דאזיל לשיטתיה. וכיון שכן תקשה דאמאי פסק במקוה שנמדד דהוא וראי טבל. דלפי מה שאמרו שם בנדה כנז' דמקוה שנמדד ונמצא חסר הוא דומה לחבית. כיון שבחבית הוא ספק לשיטתיה גם במקוה שנמדד ונמצא חסר יהיה ספק ולא ודאי:

איברא רא דלפי מה שפסק רבינו כאן בהמניח פירות וכו' ונאבדו שהוא ספק כמו שכתב ואינו מעשר ודאי. גם במקוה שנמדד ונמצא חסר שפסק כרבנן דבין ברשות הרבים בין ברשות היחיד טמאות למפרע. ג"כ אינו טומאת ודאי אלא טומאת ספק. ודלא כסוגיא דנדה דעביד לרבנן דהיא טומאת ודאי. משום שאמרו בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד טמאות. דכן משמע מדקא מטמאו ברשות הרבים דהוא דקחשבו לה טומאת ודאי. אלא בסוגיא דגטין דף ל"א דמדמה מקוה שנמדד וכו' להמניח פירות להיות מפריש עליכן וכו' ונאבדו שזה של המניח פירות לדעת רבינו שהוא ספק כנז' וכמו שפירש בפי' המשנה שלדעת רבנן שחולקין על רבי אלעזר ופסק הלכה כמותם שהוא משום ספק. ולא נדייק מדקא מטמא ברשות הרבים דהוא לאו ספק מקרי אלא טעמא הוא כמו שפירש שם רש"י וז"ל בין ברשות הרבים דקיימא לן ספיקו טהור. הכא טמא דכי אמרינן ספק טומאה בר"ה טהור היינו ספק נגע ספק לא נגע דאיכא למימר לא נגע אבל זה שהיה טמא ודאי ואתה בא לטהרו בטבילת ספק אל תטהרנו מספק ע"כ. וכן פירש רבינו בפירוש המשנה במס' מקואות פ"ב. אבל בנדה כנז' דמה שחשבו ליה טומאת ודאי. פירש שם רש"י מדקתני ברשות הרבים טמא אלמא בודאי משוי ליה ע"כ:

והשתא דגם חבית ספק הוא לרבנן כמו המקוה ולא תקשה כמו שהקשה הרשב"א על רבינו כן נלע"ד. ועל דברי מרן הנז"ל נ"ל לפרש דבריו דמה שאמר לתירוץ לקושייתו בהל' תרומות הנז' דרבינו ס"ל דהך ברייתא דחבית הילכתא הוא כמו שכתבתי לעיל לאו דהך ברייתא היא ר"ש וא"כ ס"ל כר"ש אלא כהך ברייתא דוקא. ולענין דלא אמרינן טבל למפרע וגם קושייתו היא לא איירי עכשיו על ענין הספק או הודאי. אלא כיון דאמרו בנדה דרבנן סברי טבל למפרע אמאי פסק רבינו כר"ש דאין טבל למפרע אלא עד ג' ימים וכו'. לזה תרץ משום דהך ברייתא איפליגו בה אימוראי אלמא הילכתא היא דלאו טבל למפרע. וגם רבנן מודו בחבית ודלא כמ"ש בנדה. ומה שאמר אח"כ בדין המניח פירות וכו' מצאן שנאבדו הרי זה חושש לכל מה שתקן וכו' וז"ל ואע"ג דקתני בה ואם נאבדו הרי זה חושש מעת לעת דר"א בן שמוע הא אמרינן בגמרא חלוקין עליו חביריו וכו' כ טהרות שנעשו על גביו למפרע בין בר"הר בין בר"הי טמאות ע"כ. אע"ג שמקוה שנמדד ונמצא חסר הוא טבל בודאי ובדין המניח פירות לדעת רבינו הוא ספק לא איירי עכשיו בענין הספק או ודאי אלא לומר שבגמ' שחלוקין עליו חבירו על ר"א בן שמוע שאמר חושש מעת לעת דוקא אלא חושש למפרע והביאו בש"ס ההיא דמקוה שנמדד ונמצא חסר שלדעת רבנן חושש למפרע דלא כר"א בן שמוע שאמר מעת לעת ולא איירי לענין אם טבל ודאי או ספק. ורבינו פסק במניח פירות כרבנן וכפשט דברי הש"ס שאמר חוששין וכמש"ל. ובמקוה שנמדד ונמצא חסר פסק כרבנן ונקט דברי רבנן ממ"ש בהל' מקואות פי' ואפשר דמרן יסבור דהך מקוה שנמדד הוא ספק ג"כ וכמו שדימו בש"ס לההיא דמניח פירות. או אף על פי שיסבור דרבינו ס"ל דהך דמקוה הוא ודאי טבל יש לחלק בינו לבין המניח פירות וכו' ומה שמדמה לה בש"ס הוא דוקא לענין שיהא טבל למפרע ודוק

דין ו' המלוה וכו' כיצד מפרש עליהן וכו' ומזכה בהן על ידי אחר וכו' ואם היו רגילין ליטול ממנו וכו' כתב מרן בכ"מ דרבינו פסק כרב ושמואל דלא פליגי לענין דינא ולא נתן טעם למה לא הזכיר טעם דעולא נמי שאמר הא מני ר' יוסי דאמר עשו את שאינו זוכה כזוכה. שהוא פסק בפ"ט מהל' בכורים כר' יוסי שעשו את שאינו זוכה כזוכה. וז"ל ואם נסתפק בשנים ולקח הכהן האחד מספק הרי השני פטור מן המתנות עשאוהו כמי שזכה בו הכהן ונתנו במומו לבעליו ע"כ הרי להדיא שפסק כר' יוסי ושם בכ"מ כתב וז"ל ועי"ל דיש לחלק בין ההיא דפרק כל הגט לההיא דבפרק ב' דבכורות וההיא דפרקא קמא דמציעא ע"כ יעו"ש. דנראה מדבריו דרבינו לא פסק כעולא משום שאמרו שם בפרק כל הגט הנז' כולהו כעולא לא אמרי כיחידאה לא מוקמינן הך ואף על גב דאית לן הילכתא כרבי יוסי במקומות אחרים דחייא בעלמא היא אבל כוונתם אע"ג דבמקומות אחרים דס"ל כר' יוסי. בכי האי גוונא לא אמר עשו את שאינו זוכה כזוכה משום דיש לחלק ולא באר מה הוא החילוק: ואב ואפשר כמ"ש בירושלמי שם בפרק ג' דגיטין כלום אמר ר' יוסי אלא בקיים ברם הכא עד כדון בעי מזרע. ופירש המפרש