נאם דוד (רמב"ם) נג

לעם תרומתכם. במחשבה אתה תורם ואי אתת אורם במדה במשקל ובמנין. ובוראי שלא נעלם טעם זה של הירושלמי מהראב"ד ז"ל. אלא כוונת השגתו דלאו משום שלא נאמר בה שיעור אלא אומר להכי אין תורמין במרה וכו' דאם משום זה מאי איכא נפקותא אם ימדוד לידע מה יתן כדי שלא יגרע משיעור שנתנו בו חכמים. אלא. לאו מן השם הוא זה שלא נאמר בה שיעור אלא אומר- אלא הטעם כיון שלא נתנה בה תורה שיעור. מוטב שיתרום באומר ולא במדה משום שזה בא להקפיד ולתרום במדה בדבר שלא נאמר בה שיעור. א"כ כשבא ליתן שיעור שאמרו חכמים שמא יבוא להוסוף. דאינו נותן דעתו לצמצם בשיעור שיאמר אם אני מוסיף לא איכפת. כיון שכל מה שאתן לאו שיעור דאית בה ואף אם מוסיף הכל אחד והרי הוא מקלקל התרומה באותו תוספת שאינה תרומה וג"כ שייך יבא למעט. באמור והלא כל מה שאתן אין זה שיעור שנאמר בה. וא"כ הוא מקלקל הפירות שלא נתן שיעור מה שאמרו חז"ל. אכל כשהוא נותן באומד שנראה שאינו מקפיד על המדה. ודאי הוא נותן לפי האומדנא בדקדוק. ואם הוסיף או מיעט לא עשה שום קלקול. כיון שוה עשה מצות האומד שהוא מצותה אף אם הוסיף או גרע ליכא קלקול שואת הוא האומר שאמד שזאת היא מצות התרומה הזאת

פ"ד דין ב' אבל התורם משלו על של אחרים : הרי זו תרומה ותקן פירותיהם וטובת הנאה שלו שנותנה לכל כהן שירצה כתב מרן בכ"מ ואיבעיא לן התם אם צריך דעתו של בעל הכרי. ולא איפשיטא ובתר הכי איבעיא לן טובת הנאה של מי וכו' וממילא משמע דניפשטא גם בעיא ראשונה ע"כ כוונת דבריו דמוכרח דהך בעיא על טובת הנאה של מי וכו' היא איירי בשתרם שלא מדעתו איירי אם כן כד איתיביה תורם את תרומותיו וכו' ואי אמרת טובת הנאה דבעל הכרי הא קא מהני ליה. דמשמע מזה דמשום דטובת הנאה שלו. הוא דקאמר הא קא מהני ליה ואי איירי בחרם לדעתו בלאו הכי הא קא מהני ליה דעביד בידיעתו. וכמו שאמר בבעיא הקודמת אלא לאו לדעתא דנפשיה ומשלו תורם על של חבירו וא"א צריך דעת הא קמהני ליה. וכיון דפשיטא דבעיא שניה היא בתורם שלא מדעתו. ואסיק בתר הכי דטובת הנאה של התורם הרי ממילא ניפשטא בעיא ראשונה דאין צריך דעתו ואזדא לה תמיהת הרב מש"ל על דברי מרן הכ"מ הנז' ומה שרבינו כתב בפ"ו מהל' נדרים דינא של מתניתין דתורם את תרומתו וכו' דאיירי באומר כל הרוצה לתרום וכו' עיין מה שכתבתי שם ודוק: ועוד אני אומר אפילו אם היה אפשר לפרש הך בעיא כמו שכתב הרב מש"ל. מ"מ כיון שבהירושלמי אייתו להך בעיא בפירוש שאיירי בתרם שלא לדעתו. ופשטו לה כמו הכא מרבי אבהו. אם כן נפרש להבעיא כמו התם דאיירי. בתרם שלא לדעתו ג"כ

דין י"ד פועל שאמר לו בעל הבית כנוס לי גורני וכו'. כתב מרן בכ"מ ורבינו גורס שאמר ליה תרום וכו' ואשמועינן דאפי' הכי תרומתו תרומה משום דכנוס ותרום דאמר ב"ה לאו דוקא שיתרום אח"כ קאמר שהרי אין דרך לכנוס אלא אם כן נתרם עכ"ל. והרב מש"ל הקשה לגירסת רבינו מההיא דפ"ב דגיטין. דאמרינן דאף דאמר שקול חפצא והב גיטא ושינה ונתן תננו ולקח החפץ דלר"ל הגט כשר כיון שכבר נפשה. רצונו שלקח החפץ וא"כ תקשי לר"ל מברייתא זו דלמאי. אצטריך לטעמא דאין הגורן נכנס אא"כ נתרם תיפוק. ליה דכל שכנס כבר ונעשה רצונו וליכא קפידא במה שהקדים כנוס לתרום ע"כ. ולעד"ן דלא קשה דהתם הפלוגתא היא דרכי יוחנן סובר דקפיד הבעל שישקול חפץ ברישא וכיון ששינה פסול. אבל ר"ל סובר דלאו קפידא היא אלא אורחא דמילתא קאמר ליה. וכמו שפי' שם רש"י ז"ל. אבל הכא פשטא דמילתא כיון שאמר לו כנוס ותרום הוא קפוד עד שיכנוס. דדילמא במאי דיתרום קודם ישאר בלא כניסה איזה זמן. וא"כ לא הויא. תרומה כיון ששינה את דבריו שהוא היה קפיד שתחלה יכנוס. לכן אצטריך לטעמא דאין הגורן נכנס אלא א"כ נתרם דודאי לאו דוקא שיתרום אח"כ קאמר. דאי לאו האי ודאי דקפיד הוא ולא הויא תרומה

פ"ו דין ה' אפי' היה תושב כהן או שכירו וכו' ועבד עברי הרי הוא כתושב ושכיר ע"כ. ועיין במרן הכ"מ שתרץ הקושיות שהקשה וז"ל ויש לומר דשכיר שנים ושכיר עולם שכתב רבינו מיירי. במכרוהו בית דין. ובודאי דנרצע לא שייך אלא במכרוהו בית דין. ומ"ש וע"ע היינו מוכר את עצמו ע"כ

וקשה לי ע"ז דאכתי קשה דלמה הוצרך ת"כ למעוטי. ע"ע מכסף. כיון דאפילו נרצע דהוא קנין. עולם אינו אוכל כל שכן עבד עברי דיוצא בשביעית

ועוד מאי חילוק איכא בשאינו נרצע דעובד שש. במכרוהו ב"ד מן המוכר את עצמו שעובד שש

ועוד דאם רבינו איירי במכרוהו בית דין למה כתב. שכיר שנים שכיר לעולם כיון דהברייתא קרי להו קנין עולם וקנין שנים: ולעד"ן דרבינו ס"ל מדקתני. בברייתא שם בת"כ יכול אפי' קנה עבד עברי יאכל בתרומה ת"ל כסף. משמע דלהאי תנא האי. דקאמר קרא תושב ושכיר. איירי דהיינו בתושב הוא שהשכיר עצמו לעולם אצל הכהן לעובדו ושכיר הוא. שהשכיר עצמו לשנים. דלא מכר עצמו להיות גופו קנוי לו שיוכל למוכרו לאחר. ולהכי רבינו שינה ולא כתב כלשון הברייתא ראשונה ועל זה אמר וע"ע הרי הוא. כתושב ושכיר. דהיינו משום דכתיב כסף כלשון הברייתא. אח"כ. דהיינו שאינו קנוי לו למוכרו בכסף והרי הוא כתושב ושכיר שהם שכירים אצלו ואין גופם קנוי לו למוכרם

דין ו' זר שאכל תרומה בזדון וכו' ואינו משלם דמי מה שאכל שאינו לוקה ומשלם ע"כ. עיין במש"ל שתמה על רבינו שכתב שאינו לוקה ומשלם סתם והא רב חסדא יאמר שם בפרק אלו נערות דף ל"א מודה רבי נחוניא בן הקנה וכו'. מתחייב בנפשו לא הוי עד דאכיל ליה ומיניה קא פריך על אביי שאמרו שם שלדעתו זר שאכל תרומה פטור מן התשלומין. ותירצו דאיירי כגון שתחב לו חבירו וכו'. רב פפא אמר כגון שתחב לו משקין של תרומה וכו'. וא"כ היה לו לרבי' שמא שאינו משלם הוא דוקא היכא דהוי בהאי גוונא בהך תירוצא. ולעד"ן דלא קשה שטעמו של רבינו משום דבפרק כל. שעה דף ל"ב קא מוקמו למתניתין דהתם דקתני האוכל. תרומת חמץ בפסח במזיד פטור מתשלומין הוא משום. דסבר כר' נחוניא בן הקנה וכו'. ומתניתין סתמא קתני האוכל תרומת וכו' משמע דבכל גוונא שאכל פטור