נאם דוד (רמב"ם) נב

ומין סוס דאם היה פשיטא לן דאין חוששין לזרע האב היה לוקה וכמו שאמר הרא"ש על הגירסא שהוא לוקה דהטעם הוא משום דאין חוששין לזרע האב שהביא מרן דבריו בכ"מ. וכן הטעם שאם הרכיב הנולד על אמו שאינו לוקה. משום שמא אין חוששין לזרע האב דאם פשיטא לן דחוששין לזרע האב היה לוקה. וכמו שכתב הרא"ש על הגירסא שהוא לוקה שהוא משום דחוששין לזרע האב ולהכי הוקשה לו על דברי רבינו יע"ש. ומ"ש רבינו וכן אם הרכיב זה הנולד אפי' על מין אמו לוקה וגריס מרן הכ"מ אינו לוקה. כוונת אפילו שאמר הוא קאי אאיסור וכמו שכתב אח"כ ואסור להרכיבו אפי' על החמור דהיינו שלא תאמר כיון שהוא מין אמו אין כלאים אם הרכיבו עליה אלא אסור משום שמא חוששין לזרע האב והרי מין בשאינו מינו אלא שאין לוקין עליו דשמא אין חוששין לזרע האב וכוונת מה שאמר אינו לוקה דהיינו אלא שאינו לוקה ונקט הכי כמו הקודם שאמר ואם היו שני מינים אסור להרכיבן זה על זה ואם הרכיב אינו לוקה להכי אמר גם בזה אינו לוקה ודוקא בזה אינו לוקה דשמא אין חוששין לזרע האב והרי הוא כמו מין אמו אשר הרכיבו עליה אבל אם הרכיבו על מין אביו לוקה ממ"נ דאם אין חוששין לזרע האב אם כן זה הפרד הוא ממין אמו והרכיבו על מין אחר שהוא מין אביו והרי הוא כלאים. וג"כ אם נאמר שחוששין לזרע האב ג"כ לוקה משום צד אמו שבו דהא דאסור עם מין אמו משום שמא חוששין לזרע האב ואיכא כלאים במין אמו. אלא שאינו לוקה משום שמא אין חוששין לזרע האב והרי הוא ממין אמו. אבל בזה כשתאמר שאין חוששין לזרע האב אם כן כשהרכיבו על מין אביו הרי כלאים והרי הוא ממה נפשך לוקה

דין י"א בהמת פסולי המוקדשין וכו' או המרביע לוקה משום כלאים ואסור זה מדברי קבלה ע"כ. נראה מדברי רבינו ממ"ש הרי הוא אומר ואם כל בהמה טמאה וגו' מפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בפסולי המוקדשין. ומצינו שכתב רבינו בפרק ה' מהל' ערכין דין י"א וז"ל המקדיש בהמה תמימה למזבח ונפל בה מום ונפסלה הרי זה נערכת ונפדת. ועל זה נאמר ואם כל בהמה טמאה וגו' והעמיד את הבהמה וגו'. משמע שכשנפל בה מום נקראת בהמה טמאה קודם הפדיון. א"כ מה שכתב רבינו כאן ונמצאת בהמה זו בבהמה טמאה עם הטהורה מעורבין כאחד הוא איירי קודם הפדיון. ולפי מה שאמר עשאה הכתוב כשני גופין וכו'. הרי בחרישה שהוא כחורש בשור ובחמור שהוא אחד טמא ואחר טהור. ולפי מה שכתב לעיל שאיסור המלאכה בשני מינים הוא אחד טמא ואחד טהור שכאן בשור זה שכתב עליו קרא ואם כל בהמה טמאה הרי צד טמא בו. וכיון שהוא טהור ומכ"ש שהיה קרוש הרי אסור לחרוש בו בחורש בשני מינים אחד טהור ואחד טמא. אבל במרביע כשיהיו שני מינים בין טמאים בין טהורים הוא עובר כמו שמבואר בדברי רבינו לעיל. והכא ששני מינים הם בגוף אחד שכשהוא מרביעו על אחר הרי הוא הרביע בזה שני מינים. וכשמרביע על נקבה דפסו"המ ליכא איסור הרבעת כלאים דהמרכיב זכר על נקבה דשני מינים הוא האיסור אבל בנקבה הכא הוא דאיכא בה שני מינים ולא הרכבה איכא. ואם משום. דהרכיב חולין על צד קדשים שבה ג"כ ליכא איסור. דגם בקדשים על בהמת חולין לא מקרי כלאים. דאפילו הרכיב שאינו פסול אלא קדוש גמור לא מקרי כלאים. דבעי הגוף שיש בו כלאים הקרשים והחולין אזי כשהוא מניעם הן בהרבעה הן בחרישה הוא דמקרי כלאים. ואע"פ שאין החולין והקדשים כלאים זה בזה. ומבואר מזה שאין דברי רבינו כמו דברי רש"י. וא"כ מה שכתב מרן בכ"מ ודברי רבינו כפירוש רש"י אין הכוונה כדברי רש"י ממש. אלא שלא משום דכתיב ביה כצבי וכאילו וכדברי הראב"ד והתוס': ונ"ל שלדעת רבינו שאפי' אחר הפדיון מקרי ב' מינים כיון דנקט טעמא משום דהכתוב קראה טמאה. הרי מכ"ש אחר הפדיון ומדנקט מפני שהיתה קדש. משמע שאף על פי שאינה קדש עכשיו אלא משום שהיתה קדש דוקא: ובי תימא דא"כ מה שכתב רבינו בפ"א מהל' מעילה ואסור להרביע בבכור או בפסולי המוקדשין. בהיכן מוקמת לה והלא בין קודם הפדיון ובין לאחר הפדיון הא איכא לאו דכלאים. נראה לי לומר דרבינו כתב הך דינא דהיא ברייתא מפורשת בפרק ב' דמועד קטן תנו רבנן אין מרביעין בהמה בחולו של מועד כיוצא בו אין מרביעין בבכור ולא בפסולי המוקדשין ע"כ. שנראה שלענין איסור עבודה מתניא שאף בפסולי המוקדשין איכא איסור עבודה בכי האי גוונא אלא שאין לוקין עליו והברייתא איירי לאשמועינן דגם בכי האי גוונא איכא איסור עבודה. ונפקא מינה היכא דפסולי המוקדשין היא נקבה דלא שייך בה הרכבה דכלאים וכמ"ש לעיל הא איכא בה איסור דעבודה ולפי שדרכו של רבינו להביא לשון הברייתא כצורתה להכי מסתם סתם דבריו. ודלא כמש"ל שכתב שרבינו איירי דוקא בקודם שנפדו. ולאחר שנפדו לית בהו משום איסור כלאים יעויין שם

וג"כ מה שהקשה על השגת הראב"ד שפירוש שכתב הראב"ד לא יתכן כלל לדעת רבינו שהרי דעתו הוא שלא הזהיר הכתוב באזהרת לא תחרוש אלא במין אחד טהור ומין א' טמא דומיא דשור וחמור וכו'. איך כתב כאן טעם זה דהמנהיג בשור פסולי המוקדשין לוקה משום דחשיב כחיה עם בהמה יעו"ש. נלע"ד דג"כ הראב"ד מסכים לדעת רבינו שאזהרת לא תחרוש אינו אלא במין א' טהור וא' טמא דומיא דשור וחמור דבהמה שכתב. היא איירי באופן שכתב רבינו שהיא כבהמה טמאה שהכתוב קרא אותה טמאה. ומה שהשיג עליו הוא דלא כמ"ש בבהמה עם הטהורה שהיא כשני גופים ונעשית בקדש ובחול מעורבין זה בזה אלא משום שעשאה כצבי וכאיל עם מינה מין בהמה שנמצא שיש בה שני מינים מין חיה ומין בהמה של גופה וא"כ לענין הרבעה הרי הרביע שני מינים. ולענין החורש נמי איכא שני מינים אחד טמא ואחר טהור. ששור זה של פסולי המוקדשין קראו הכתוב בהמה טמאה

הלכות תרומות

פ"ג דין ד' אין תורמין תרומה זו לא במדה ולא במשקל וכו'. כתב הראב"ד בהשגה לא מן השם הוא זה וכו' ונמצא מקלקל את התרומה או את הפירות עכ"ל. הנה במה שכתב רבינו לפי של נאמר בה שיעור אלא אומד. משמע דנאמר בה אומד וזה ודאי הוא כמו טעם של הירושלמי שנאמר ונחשב