נאם דוד (רמב"ם) נא

דמה שאסר הוא משום דאיבעיא לן בפרק הפועלים ונקטינן לחומרא. ממה שנאמר דמה שאסר משום דעכ"ום אסור בהרכבת אילן מפי הקבלה. דאז אם ישראל אמר לו להרכיב לו אילנות כלאים עובר בלאו דלפי עור כיון דאין זה אלא מפי הקבלה דוקא

פ"ה דין ז' אסור לזרוע ירקות או תבואה בצר הגפנים או ליטע גפן בצד הירק או תבואה ואם עשה כן אע"פ שאינו לוקה הרי זה קדש ונאסרו שניהם בהנאה וכו': הנה ממה שכתב או ליטע גפן בנר הירק או תבואה משמע דלאסור הפירות אפילו בחד מינא סגי כמו שכתב הר"ן שהביא. מרן בכ"מ. ולא ידעתי כיצד כתב בכ"מ על דברי הר"ן וז"ל איני רואה מניין לו לומר כן בדברי רבינו והלא מבואר הוא בדברי רבינו כמ"ש

פ"ט דין ב' ואסור לישראל ליתן בהמתו לעכ"ום להרביעה לו ע"כ. כתב מרן בכ"מ בפרק הפועלים איבעיא לן אמירה לעכ"ום באיסור לאו אי שרי ולא אפשיטא ע"כ. כוונתו כיון דלא איפשיטא נקטינן לחומרא וקשה לי על דברי מרן כיון דטעם האיסור הוא משום אמירה לעכ"ום באיסור לאו אמאי נקט לשון ליתן דמשמע דהוא משום דנותן לו בידים ולא משום אמירה: ועוד ראיתי שהקשו כיון דרבינו כתב בפ"י מהלכות מלכים דין ו' דמפי הקבלה שבני נח אסורין בהרבעת בהמה אם כן זאת היא מה שאמר רבינו אסור ליתן בהמתו לעכ"ום להרביעה לו. דלאו משום אמירה אלא משום דלעכ"ום גופיה אסור לכן אסור ליתנה לו דקעבר על ולפני עור וגו': וגו': ואפשר לומר דמרן סובר דמה שלא נקט לישנא דאמירה לאשמועינן שאם העכ"ום לקחה מעצמו להרביעה לו אין הישראל צריך למחות בידו. אבל הוא הדין שבאמירה לבד אסור. ומה שכתב רבינו בפרק א' אסור להניח לעכ"ום שירכיב לו אילנות דהוא משמע שאע"פ שהעכ"ום עשה מעצמו צריך שימחה בידו שלא יניחנו להרכיב לו. והתם גם כן כתב מרן שהוא משום אמירה ומשום הך בעיא דלא איפשיטא. נראה לי דהוא משום כיון דמותר לקיימו אסור להניחו להרכיב אפי' אם הרכיב מעצמו לפי שכיון שהוא שותק ומניחו הוה ליה כאילו הוא אמר לו ובשליחותו עשה. ועל הקושיא שהקשו בנז"ל כבר בפרק ראשון דין ו' כתבתי תירוץ לזה יעו"ש

דין ה' והכוי כלאים עם החיה ועם הבהמה ואין לוקין עליו מפני שהוא ספק ע"כ. הנה מצינו לרבינו שכתב בפ"א מהל' מאכלות אסורות דין י"ג שהבא מבהמה טהורה נקרא כוי ומצינו שכתב בפ' ט' מהל' בכורים וז"ל כלאים הבא מכבש ועז וכו' והכוי אע"פ שהוא ספק וכו'. וכן כתב בפירוש המשנה בפ"ב למס' בכורים וז"ל הכוי הוא מין מורכב מן העז ומן הצבי. וכן אמרו כוי בריה בפני עצמה ולא הכריעו בו חכמים אם מין בהמה או מין חיה. וכן כתב בהלכות שחיטה בפי"ד דין ד' וז"ל כלאים הבא מבהמה וחיה. וכן בריה שהיא ספק בהמה או חיה. ובפ"ב מהלכות נזירות כתב לשונו דמשמע דכוי הוא בריה בפני עצמה. דנראה מכל אלה שהכוי נקרא על הבא מן החיה ומן הבהמה. ונקרא על בריה בפני עצמו הידועה להם. אלא שלא הכריעו בו אם מין חיה או מין בהמה. וא"כ הכא דנקט סתם הכוי הוא כלאים עם הבהמה ועם החיה ואין לוקין עליו מפני שהוא ספק. משמע על כל מה שהוא קרא לו כוי שהוא על הבריה בפני עצמה ועל הבא מן בהמה וחיה: והנה על הכוי שהוא בריה בפני עצמו קשה דמאי איריא משום ספק אם מין בהמה או מין חיה. והלא שאפילו דידעינן דמין חיה הוא או מין בהמה לא מרכבינן ליה על שום חיה או שום בהמה אלא מינו דוקא. וכי האי הקשו בתוס' בקידושין דף ג' ותירצו שם וז"ל דאתיא כמ"ד כוי זה הבא מן התיש וכו'. ומספ"ל אי חוששין וכו' דאי אין חוששין היינו מרביעין עליה צבי וכו' יעו"ש. ואם כן על צד שהבא. מן הבהמה והחיה הוא כמ"ש התו'. וזהו שכתב רבינו עלה ואין לוקין עליו שהוא ספק. אבל על צד כוי בריה בפני עצמה קשה כנזכר: ואפשר לתרץ על זה דזה הכוי דומה למין חיה במקצת ולמין בהמה ולא הכריעו בו חכמים אם מין חיה או מין בהמה. שאם הכריעו אם חיה היא הרי כל הדומה לו במין החיה מותר להרביעו עליה דנקרא מין אחד הוא. וכן אם הכריעו בו אם בהמה הוא היה מותר להרביעו על הבהמה הדומה לה במקצת. ועכשיו שלא הכריעו בו אם מין בהמה או מן חיה. הוא כלאים עמהם אלא שאין לוקין עליו היכא שהרביעו על מין החיה ועל מין הבהמה שדומין לו במקצת. אבל בשאינן דומין לו ודאי שלוקין עליו אם הרביעו על בהמה או חיה כיון שהם שני מינים בודאי כיון שאינו ספק: ועל אופן הבא מן הבהמה והחיה שהכרחתי שהוא ג"כ בכלל כוי לדעת רבינו. היה נראה לומר דאיירי בבא מתיש וצביה שהרכיבו על אחד מהם וכגון כוי הבא מהנז' שהרכיבו על הצביה אינו לוקה. דשמא אין חוששין לזרע האב והוה לי צבי. וכן אם הרכיב הכוי הנזכר על התישה אינו לוקה דשמא חוששין לזרע האב והוה ליה תיש

וראיתי שזה אי אפשר לומר בדברי רבינו כיון שכתב אח"כ שאם הרכיב זה הנולד אפילו על מין אמו לוקה. שאע"פ שכתב שם מרן בכ"מ שהקשה לו דלמה לוקה. והרי ספיקא הוא והכריח שנכון לגרוס אינו לוקה. מ"מ למאי אצטריך לכתבו כיון שזה מבואר הוא שאמר ואין לוקין עליו שהוא ספק. ועוד קשה דלמה כתב רבינו אפי' על מין אמו והלא היא הנותנת לומר שאינו לוקה. וכמו שכתבתי לעיל בהרכיבו על הצביה שאינו לוקה משום דשמא אין חוששין לזרע האב ונשאר כמו מן אמו. ועוד שאפי' בהרכיבו על התישה כתבתי לדעת רבינו שאין לוקין ג"כ. ואפי' שלא ממין אמו כ"ש שהרכיבו על מין אמו שאינו לוקה: לכן נ"ל עיקר דכוי שכתב רבינו כאן הוא קאי על הבריה בפני עצמו דוקא והוא אין לוקין עליו דספק הוא ובאופן שכתבתי לעיל. ובענין הכלאים הזכירו אחר כך דנקט ליה באופן הבא מסוס וחמור. שכתב שהנולדים מהם אם היו אמותיהן מין אחד מותר להרכיבן זה על זה ואם היו שני מינים אסור להרכיבם זה על זה. ולפי הגירסא שכתב מרן בכ"מ שנכון לגרוס גם בזה אינו לוקה. א"כ כוונת דברי רבינו במה שאמר אם היו אמותיהן שני מינים שהוא פרד שאמו סוס אסור להרכיב על פרד שאמו חמורה. כמו שבאר אחר כך ומשמע שגם אם היו אבותיהם שני מינים אעפ"כ אין לוקין עליהם משום דשמא חוששין לזרוע האב. והרי בכל פרד מין חמור