נאם דוד (רמב"ם) נ

שבמתניתין. וכוונתו שאם היה שלא הפסיד כמו הקודם שלמה שלא יסייע אותו כדי שיהיו שוין ולהכי כתב רבינו שהשלישי אמר בארבעה ועשרים כדי שיהא שהשלישי לא הפסיד בחזרתו את ההקדש אלא ארבעה והוא מפסיד שבע. שלפי האופן של המתני' לא יבא מה שאמר משלשין בניהם לפי פירושו הוא ז"ל. ואין מזה השגה כל כך על דברי רבינו והיה לו להשיג עליו ממה דקא פריך בש"ס אח"כ אי הכי אימא סיפא חור בו של עשר מוכרין אותה בשוויה ונפרעין משל עשר את המותר ליתב דבן עשרים בהדיה עד כאן. ולפי דברי רבינו שהממעיט מסייע למרובה להיות בשוה מאי קא פריך ליתב בן עשרים בהדיה. ואדרבה בהפך הוא שצריך בן עשר לתת כבן עשרים. שאם במשל נמכרה בארבעה שחסרה ששה עשר יפסיד בן עשרים שמונה ובן עשר שמונה. שהממעיט מסייע למרובה ולא כמו דקתני במתניתין שממשכנין מנכסיו עד עשר. אבל לפי פירושו הוא ז"ל אתי שפיר שהמרובה משלים לממעיט ולהכי קא פריך ליתב רבן עשרים בהדיה

הלכות כלאים

פ"א דין ג' אסור לזרוע כלאים לעכ"ום ומותר לומר לעכ"ום לזרוע לו כלאי זרעים ע"ב. עיין במרן הכ"מ מה שכתב על השגת הראב"ד. ולעד"ן דטעמו של רבינו משום דאמרו ולישלח להו כדר' טרפון וכו'. וקי"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל קא מתרץ ליה לפי שאינן בני תורה דהיינו כיון שאינן בני תורה אתו לעשות גם בארץ. שלזה שלח להו כשותא בכרמא עירבוביא ולפ"ז רב משרשיא דיהיב ליה פרוטה לתינוק נכרי וזרע ליה. הוא משום דס"ל דגם בארץ ישראל מותר על ידי גוי דאם לא כן היאך רב משרשיא נתן לעכ"ום פרוטה וזרע ליה. הוה ליה לאסור משום ארץ ישראל שמא יעשו כן גם בארץ. דהא כל איסורא דבשותא דאמרו עירבובא הוא משום שאינן בני תורה ומה שיעשו בחוצה לארץ יעשו בארץ. ואם כך הוא דבארץ ישראל אסור אפי' על ידי עכ"ום לא היה לו לרב משרשיא לעשות על ידי עכ"ום אלא ודאי דבארץ מותר על ידי עכ"ום לכן עשה הוא על ידי עכ"ום. וכאן כתב רבינו עיקר הדין דעל ידי עכ"ום מותר ולקמן בפרק ח' כתב ברין כלאי הכרם דאסרו בח"ל לזרוע שני מני ירק או תבואה עם החרצן במפולת יד כמו ארץ ישראל. וכתב דעל ידי תינוק עכ"ום מותר. דהא רב משרשיא אסר כשותא בח"ל ועל ידי עכ"ום התיר דהוא שעל ידי תינוק נכרי. התיר. ומה שלא התיר אלא תינוק משום דלא מיחלף בישראל אבל בגדול אתי למחלף בישראל. ג"כ בכלאי הכרם דאסרו בח"ל אם על ידי תינוק עכ"ום לא אסרו. וליכא למימר דא"כ הוה נמי משמע דגם בארץ העכ"ום מותר דזה טעמו של רבינו בנ"ז. דבשלמא בהך עובדא משום שאינן בני תורה הוא שאסרו כשותא. דכיון שאינן בני תורה מה שהם עושים בח"ל נראה להם שמותר גם בארץ שייך לומר שאם היה העכ"ום אסור בארץ איך התיר רב משרשיא בח"ל בעכ"ום. אלא ודאי שגם בארץ מותר על ידי עכ"ום. אבל בכלאי הכרם שאסרו חז"ל בח"ל הוא משום שהחמירו גם בח"ל. א"כ מח שהתירו על ידי עכ"ום לאו משום שבארץ עצמו מותר על ידי עכ"ום ולא התירו אלא ע"י תינוק עכ"ום דלא אתי לימחלף בישראל. אבל בגדול אסרו דאתי למיחלף בישראל דעשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה שלא אסרו עכ"ום בכלאי זרעים בארץ. וג"כ לא שייך להקשות למה לא יהא אסור אמירה לעכ"ום לזרוע כלאי זרעים בארץ כמו שאסרו אמירה לעכ"ום בסירוס דהכא שאני כיון שאסור לקיים כלאי זרעים. האמירה כיון דליתא רמיא שהרי הוא תכף עוקרו: והנה לפי מה שאמרנו שרבינו למד מדרב משרשיא הוא משום דס"ל דלאו בכלאי הכרם איירי. דא"כ אמאי רבי טרפון התיר גם בארץ והא גם בח"ל אסרו כמו שאמרו בפ"ק דקידושין. והיאך אמרו שם משום שאינן בני תורה והא בכל מקום אסרו. אלא ודאי איירי משום שזורע הכשות בצד הגפנים שהוא כשני מיני זרעים שמותר בח"ל. וגזר רב מי שאינן בני תורה ויבאו לעשות כך בארץ שהוא אסור. ודלא כמו שפירש לה מרן בכ"מ כן נראה לי ודוק

שם ואסור לאדם לקיים כלאי זרעים בשדהו אלא עוקרן ואם קיימן אינו לוקה ע"כ כתב מרן בכ"מ דאף למאי דאוקימנא כולה כר"ע וכו' ונקיטנן כוותייהו וכו' עיין במש"ל שהקשה על דברי מרן אלו דהא בפרק השוכר את הפועלים דאמרו בהדיא דרבנן פליגי עליה דר"ע ואדרבה נראה משם להדיא דלרבנן מותר לקיים וזה הפך ממ"ש מרן דלרבנן איסורא איכא ואנכי בעניי ראיתי בחדושי הריטב"א שם שכתב על מה שאמרו שם אי רבנן מאי איריא לעקור אפי' לקיים נמי שרי וז"ל נראה לומר דבשל גוי הוא דאמרינן דשרי לרבנן דאילו בשל ישראל אי אפשר דשרו ולא אסירי מדרבנן מיהת עכ"ל. ואם כן גם מרן יאמר כך לדעת רבינו ולר"ע אפילו בשל גוי אסור בקיומן אי לאו למעוטי תפלה. ולהכי אמרו בש"ס שם סברוה הא מני ר"ע היא וכו' וכי תימא דא"כ כלאים בשרה של גוי לרבנן מותר קיים ואם רבינו פסק כרבנן לדעת מרן דליכא אלא איסור גרידא בשדה של ישראל וסובר דבמקיים כלאים בשדה של גוי אפי' איסורא ליכא כדברי הריטב"א. א"כ רבינו שכתב בפ"ה מהל' אלו דין ה' דאין עודרין עם הגוי בכלאים אבל עוקרין עמו כדי למעט התפלה. דמאי נתינת טעם זה כיון שהוא מותר לקיים בשדה הגוי וכמו שאמרו שם בש"ס אי רבנן מאי איריא עוקרין אפי' קיומי נמי שפיר דמי. אין זה קשה שרבינו הביא דברי. הברייתא כולה. דודאי רישא אצטריך גם לרבנן דאין עודרין וסיפא דעוקרין אפי' לר"ע דהא הברייתא מתניא הכי. וכמו שכתבו שם התוספות בד"ה סברוה הא מני ר"ע היא וז"ל פי' אפי' לר"ע ראי לרבנן לחודייהו מאי איריא עוקרין אפי' מקיימין נמי שרי אלא תנא עוקרין לד"ה ואפילו לר"ע וכן רישא דתניא אין עודרי לד"ה ואף לרבנן דאי לר' עקיבא ליתני אין מקיימין וכ"ש אין עודרין עכ"ל

דין ו' ואסור לישראל להניח לעכ"ום שירכיב לו אילנות כלאים וכו' עיין במש"ל מה שהקשה על מרן הכ"מ. ולעד"ן לתרץ דכוונת דבריו דמהך דהירושלמי לא מצינן למימר דמינה אסר דהא פסק דלא כוותיה בפ"ט וכוונתו כיון דבפ"ט פסק דלא כוותיה ואע"פ שבפ' עשירי כתב דמפי הקבלה בני נח אסורין בהרבעת בהמה ובהרכבת אילן. מ"מ עדיפא לומר