נאם דוד (רמב"ם) מט

לומדי דבריו אלו קשה לי על דבריו ז"ל. כיון שאמר ואין אומרין אלו רצה היה אומר בטעות הקדשתי דמשמע דיש שאלה בהקדש אלא שאין אומרים אלו רצה וכו' וכן מצינו דרבינו פסק כבית הלל דאין טעות הקדש טעות כמו שכתב בסוף פרק הקודם וא"כ רבינו פסק דלא כר' אליעזר ודלא כרבי יהושע. דכרבי אליעזר לא אתי לפי המסקנא דש"ס דבשאלה דהקדש קא מיפלגי דר"א סבר אין נשאלין על ההקדש לחכם. ואפילו אומר לו לחכם דבטעות הקדשתי אין החכם מתיר נדרו דהקדש בטעות הקדש ולכך עושה קנוניא. משמע דאם היה הקדש בטעות לא הוי הקדש דמתיר לו החכם ואינו עושה קנוניא. וא"כ רבינו דפסק דעושה קנוניא על ההקדש כסברת ר"א לא אתי לפי מה שפסק דהקדש בטעות לא הוי הקדש. והלא אם היה לא הוי הקדש היה אין עושין קנוניא. וגם כרבי יהושע דס"ל דהקדש בטעות לא הוי הקדש כמו שפסק הוא ז"ל לא אתי דלר' יהושע דס"ל הכי אין אדם עושה קנוניא. דהוה מיתשיל על נדריה ולא בעי לגרשה. וכיצד פסק רבינו צריך שידירנה הנאה שמא קנוניא עשו על ההקדש ואין אומרין אלו רצה וכו':

ועוד קשה לי כאשר ראיתי בפי' המשניות דפסק הלכה כרבי יהושע שאין מטריחין אותו שיהיה מדיר הנאה דלא כמ"ש כאן:

ואז עלה בדעתי לתרץ ע"ז דרבינו שכאשר ראה שרב הונא אמר דשכיב מרע אינו עושה קנוניא על ההקדש משמע. אבל בבריא אדם עושה קנוניא על ההקדש. והוקשה לי כיון דבית הלל ס"ל דהקדש בטעות לא הוי הקדש ובודאי דרב הונא ס"ל כותייהו דהלכתא כב"ה אם כן למה ס"ל דבבריא עושה קנוניא על ההקדש. דמשמע בבריא בכל אופן שיהיה וא"כ בגירושין דאם לא כן למה ליה למינקט דבריו דוקא בשכ"מ. והלא גם בבריא שייך דין זה היכא דבגירושין כמו אופן דמתניתין. דאינו עושה קנוניא בכי האי גוונא היכא דאיכא טרחא לגרש. אלא ודאי בכל גוונא ס"ל רב הונא דעושה קנוניא על הקדש. וכן משמע להדיא מדברי הש"ס הכא כד אמר לימא כתנאי אמרה לשמעתיה רב הונא השיב לו לא. עד כאן לא פליגי אלא בבריא אבל בשכ"מ דברי הכל אין אדם עושה קנוניא על ההקדש וכו'. אלמא דפשיטא ליה לש"ס דאין חילוק בענין הקנוניא בין דבר שיש לו מעשה כמו הכא דגירושין בין דבר שאין בו מעשה דקא משוה להו ואמר דבבריא פליגי דהוא אופן דמתני' דהוא מעשה. ובשכ"מ דהוא אופן דרב הונא לא פליגי דהא על דברי רב הונא קאי מה שאמר אבל בשכ"מ דברי הכל אין אדם עושה קנוניא על ההקדש. דאיירי דבדבורא בעלמא הוא וכיון שהוא שכ"מ דברי הכל לא פליגי אבל בבריא שהוא גוונא דמתניתין פליגי. וא"כ רב הונא דנקט דבריו בשכ"מ הרי משמע דבבריא אפי' בדבר של מעשה ס"ל דעושה קנוניא אפי' דאפשר ליה בשאלה. וזה דלא כהלכתא דודאי דלר"א שאמר אדם עושה קנוניא על ההקדש הוא משום דס"ל כב"ש. אבל לב"ה דס"ל דאינו הקדש ואפשר בשאלה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש וכמו שאמרו במסקנא דש"ס דהוא טעמו של ר' יהושע שאמר אין אדם עושה קנוניא על הקדש. ובברייתא בפירוש הכי קתני שהביא הש"ס במסקנא שאמר רבי אלעזר בר רבי שמעון הן הן דברי בית שמאי הן הן דברי בית הלל. שבית שמאי אומר הקדש טעות הקדש וב"ה אומר הקדש טעות אינו הקדש. ולהכי רבינו בפירוש המשניות כתב ומחלוקת ר"א ורבי יהושע הוא שר' אליעזר אומר אין שאלה בהקדש והואיל והקדיש אינו חוזר לעולם ואפי' היה הקדש בטעות על דעת ב"ש. ורבי יהושע אומר לפעמים ישאל לחכם על הקדש כמו שישאל על הנדר לפי שאפשר שיקדיש בטעות ואינו הקדש כב"ה. ולפיכך אר"א לפי עיקר דעתו שזה שגירש ידיר הנאה וכו'. ורבי יהושע אומר לפי עיקר דעתו ג"כ שאינו צריך לתחבולה זו לפי שהוא יכול לישאל לחכם ויחזירו לו נכסיו והואיל ויכול לעשות ואינו עושה רק גירש אין מטריחין אותו שיהא מדיר הנאה ע"כ. שזה כדברי המסקנא וברייתא בפירוש הכי ואמר והלכה כר' יהושע לפי שדברי רבי יהושע כב"ה שהוא הלכתא. ומשום זה ס"ל לרבינו דמה שרב הונא ס"ל דבבריא אדם עושה קנוניא על ההקדש לאו משום דס"ל כר' אליעזר. אלא כיון דר' יהושע דעתו הוא שאין מטריחין אותו שיהא מדיר הנאה דבא לפלוג על ר"א שס"ל שצריך שידירנה הנאה משום דס"ל כב"ש. שעל זה הוא שבא לאפלוגי עליה ועל זה כתב דהלכה כר' יהושע בעיקר דינא דודאי דהכי הלכתא. אלא כיון דרב הונא ס"ל דבבריא אדם עושה קנוניא על ההקדש דהוא ודאי בא להחמיר שמטריחין אותו משום חומרא דהקדש להכי רבינו פסק כרב הונא כן נ"ל ומה שנלע"ד כתבתי ודוק

דין י"ט ואם אחר שהקדיש אמר תנו אין שומעין לו וכו' נשבע וגובה מן הפודה ולא מן ההקדש ע"כ. דודאי כיון שאחר שהקדיש לאו נכסיו נינהו לא מהני אם אמר תנו. אפילו איכא בידיה שטר מקויים דאם איכא בידיה שטר מקויים מהני לגבות מן הפודה כמו בעל חובו דגובה מן הפודה ולא מן ההקדש משום דהקדש מפקיע מידי שעבוד כמו שכתב רבינו למעלה

פ"ח דין ד' במה דברים כשחזרו זה אחר זה וכו' ונמצא ההקדש גובה ארבעה ועשרים וכו'. הנה לפי מה שכתב רבינו שפירוש משלשין בניהם שנותנין בשוה שהממעיט משלים למרבה כדי להפסיד הכל בשוה להכי השיג עליו הראב"ד שאם כדבריו מאי קא מקשו בש"ס על רב חסדא שאמר אבל אין בן ארבעים עומד במקומו משלשים בניהן. תנן חזר בו של ארבעים ממשכנים אותו עד עשר אמאי ליתן בר חמשין בהדיה דהיינו דקא פריך אמאי יפסיד עשר. דלפי דבריו של רב חסדא שצריך בן חמשים להפסיד עמו. א"כ למה ממשכנין את בן ארבעים עד עשר. ומאי קא פריך והלא לפי פירושו כשמפסיד בן ארבעים עשר הוא כמו שאמר משלשין בניהן שהרי הם מפסידים בשוה. ואנכי איש צעיר נ"ל שאין כ"כ מזה קושיא על דברי רבינו. שכוונת הפירכא כך היא תנן חזר בו של ארבעים ממשכנים אותו על עשר שהוא מה שהפסיד את ההקדש בחזרתו שזה הוא הטעם מה שמשלם עשר וגם כן נמי שאם היה באופן שאמר חמשה וארבעים. ואחד אמר בחמשים וחזר בו בן חמשין ממשכנים אותו עד חמש. דזה מה שהפסיד להקדש חזר בו בן חמשה וארבעים ממשכנין אותו עד חמשה עשר שהוא מה שהפסיד לההקדש. ועל זה קא פריך אמאי ליתן בר חמשין בהדיה דהיינו שלמה האחרון לא יתן אל מה שקודם ממנו כדי שיהיו שוין ונקט בדבריו בר חמשין שהוא האחרון