נאם דוד (רמב"ם) מח

שכתב עוד הרי השניה הקדש משמע דהכי קאמר אף על פי שאין הראשונה הקדש השניה הקדש. וגם בפירוש הרל"מ לא אתי דאף לפי גירסתו באחרת למה ליה לומר הרי השניה הקדש. ואמר הרי זה הקדש דהא על השניה איירי לומר שתקדיש ואע"פ שהוא בטעות וגם מדקאמר הרי השניה הקדש. משמע דאיירי באופן שאין הראשונה הקדש: ולעד"ן דאיירי באופן אשר הוא איידי שהוא אמר חבית של יין וכו' ועלה של שמן שהיא לא נתקדשה. כיון שהוא בטעות שאם התפיס בה אחרת. אע"פ שהראשונה אינה הקדש השניה הקדש. ודבריו ז"ל דברים של דעת וסברא לפי שבשלמה הראשונה לא נתקדשה שלא הקדיש אלא חבית של יין. אבל בהתפיס בה הוא איירי קודם שידע שהיא של שמן. ולפי דעתו שהיא של יין ונתקדשה אמר תכף הרי זו כזו הרי כאילו אמר שזה גם כן הקדש כמו שהקדשתי לזו ולכן הרי זו הקדש. שהרי דעתו להקדישה בלי שום תנאי. ולכן היא הקדש אע"פ שהראשונה אינה הקדש ואחרי כתבי ראיתי במש"ל שכתב משם הרב קרית ספר דברים קרובים למ"ש ואמר עליו שדברים אלו תמוהים בעיניו ואח"כ הקשה ממה שאמרו בפ"ה דנזיר דגם לב"ה אף על גב דאמרי תמורה בטעות הויא תמורה ה"מ היכא ראיתיה לעיקר הקדש. אבל היכא דמיתעקר עיקר הקדש תעקר נמי תמורה. ופי' התוספות כגון אם הקדיש בהמה לעולה והביא בהמה אחרת ואמר זו תמורת זו ונשאל לחכם לומר שאינה עולה תצא גם התמורה לעדר. והוי כאילו אמר זו תמורת זו על בהמת חולין ע"כ. ונ"ל שהדברים ק"ו ומה התם שחל ההקדש שעה אחת אפ"ה אמרינן דאם נשאל על הראשונה תצא התמורה לחולין הכא שלא חל ההקדש כלל על הראשונה. לפי שהיתה בטעות לא כ"ש שאין כאן תמורה ע"כ: ואנכי איש צעיר נ"ל שאין הדברים דומים כלל דהתמורה היא בא המימר לומר שהקדושה של זה תסור ממנה ותבוא על זה שהוא בא להחליף בהמה בבהמה אלא שאמר רחמנא שאם המיר מומר שהתמורה קדשה ג"כ. ולא תסור הקדושה מן הבהמה הראשונה וכיון שכן אם הראשונה נשאל לחכם והתירו ופקעה קדושתה גם התמורה פקעה קדושתה כיון שלא קדשה מעיקרא אלא בשביל שחל עליה קדושת הראשונה. וכיון שהראשונה פקעה קדושתה גם התמורה פקעה לה קדושתה. אבל בזה שאין כוונתו להסיר הקדושה מן הראשונה אלא לומר שגם זו תקדש בזו אע"פ שנמצאת הראשונה אינה קדושה הרי אמר שהשניה ג"כ תהיה קדושה. ולא תלה קדושתה של שניה בראשונה דאו אם לא קדשה ראשונה לא תקדש שניה. שהוא כל כוונת דבריו כך שתהיה קדושה זו ג"כ כמו שהקדשתי ראשונה שאז שאף על פי שנמצא שאין הראשונה קדושה השניה קדושה שאינה תלויה קדושתה בראשונה אם היא קדושה אלא כאילו אמר בפירוש שזאת השניה תהיה קדושה גם כן

פ"ז דין י"ד המקדיש כל נכסיו והיתה עליו כתובת אשה או שטרי בעלי חובות וכו' וכיצד פודין קרקע זה משביעין את האשה וכו' אלא פודין אותה סתם שאם התנו ליתן אינה נפדית כלל ע"כ. הנה פשט דברי רבינו לפי מה שנראה מדבריו כך הוא שההקדש מפקיע מידי שעבוד. ולכן אין האשה יכולה לגבות כתובתה מן ההקדש ולא בעל חוב את חובו. אלא כשימכור ההקדש הקרקע ותצא השדה לחולין. אזי גובים מן הפודה והפודה מלבד שיפדה על מנת ליתן לאשה כתובתה ולבעל חוב חובו. צריך לקנות מאת ההקדש בדבר מה ואפי' בדינר אחר. ואפי' שמת שיתן לאשה כתובתה ולבעל חוב את חובו הוא יותר ממה ששוה השדה שהקדיש. דהיינו שמכריזין ששים יום בבקר ובערב ואומרים כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו על מנת ליתן לאשה כתובתה ולבעל חוב את חובו. ואם שוה הקרקע מאה והחוב תשעים הרי ההקדש משתכר בעשרה. ואם הוא שוה בשוה אע"ג שזה הפודה הוא נותן שוויו לבעל חוב. מ"מ הרי תצא השרה בלי פדיון שההקדש לא נשתכר כלל מזה ההקדש לכן צריך להוסיף אפילו דינר. שההקדש נשתכר בדינר וסגי להיות פדוי שההקדש שהיה שוה מאה וחללו על שוה פרוטה הרי זה פדוי כמו שכתב רבינו למעלה בפרק זה. ומה שכתב רבינו כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלי פדיון דמשמע שאין צריך פדיון אלא כדי שלא יאמרו וכו'. נקט לשון הש"ס שודאי שכך כוונת הש"ס במה שפריך אמתניתין למה ליה למימר הפודה פודה ותירץ לו משום דר' אבהו וכו'. הרי מההיא דקא פריך למה לו לומר לשון פדייה דמשמע שמוסיף איזה דבר מדבר מה שיתן לאשה כתובתה ולבעל חוב את חובו. ואע"פ שנותן להם יותר ממה שהיא שוה ואמאי והרי כיון שההקדש מתנה עליו ליתן לאשה כתובתה ולבעל חוב את חובו הרי כאילו קבלם ההקדש ונתנם להם ולמה צריך להוסיף. ותירץ כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלי פדיון. ואמר עוד רבינו אפי' היה החוב מאה והשדה שוה תשעים על מנת כך פודה אותה הרוצה לפדותה הכוונה שצריך לתת להקדש דינר גם כן. וזהו מה שקתני אחר כך במתניתין הקדש תשעים מנה והיה חובו מאה מנה מוסיף עוד דינר וכו'. ומה שאמר רבינו כאן שההקדש מפקיע השעבוד הכוונה שלא תאמר שאין זה יכול להקדיש. ולא יחול הקדש על קרקע זו על זה אמר שההקדש מפקיע מידי שעבוד ויכול להקדיש. וכל זמן שלא נפדית אין האשה יכולה לגבות כתובתה ממנו ולא בעל חוב את חובו. ואמר אח"כ רבינו אבל אם היה החוב שנים בדמי השדה כגון שהיה שוה מאה ויש עליו חוב וכתובת אשה מאתים אין פודין אותה על מנת ליתן החוב או הכתובה. אלא פודין אותה סתם שאם התנו ליתן אינה נפדית כלל ע"כ. דהיינו שאם היה החוב כפל מה ששוה הדבר שהקדיש אין פודין אותו בתנאי הנז' לפי כשיהיה החוב כפול אזי מפקיעין אותו מעיקרו מעל הקרקע. דזהו מה שאמרו בגמרא עד מחצה אינו פודה לפי שלאו ארעתא דהכי אוזפיה ולא נשתעבד לו קרקע כלל. ואם פדה אותו בתנאי דעל מנת לפרוע לאשה כתובתה ולבעל חוב את חובו אינו נפדה. לפי שהפדיון צריך להיות כל דמי השרה להקדש. וזה שפדה אותו ליתן לאשה כתובה ולבעל חוב את חובו אין זה פדיון הצריך וכיון שכן לא נפדה כלל. אלא שקשה לי על טעם זה דאם כן גם בבעל חוב כדי לטרוף מלקוחות עבדינן הכי ג"כ שאם היה חובו כפל מה ששוה הקרקע שיש לו אינו טורף דלאו אדעתא דהכי אוזפיה

דין י"ז המקדיש כל נכסיו וכו' שמא קנונייא עשו ואין אומרים אלו רצה היה אומר בטעות הקדשת וישאל על הקדשו לחכם ויתיר לו ע"כ מדי