נאם דוד (רמב"ם) מז

לית ליה הא דס"ל ר"מ דאין אדם מוציא דבריו לבטלה. ואנכי איש צעיר נ"ל לתרץ זה לפי שרבינו כתב למעלה מזה שהמקדיש עבדו גופו קדוש ואסור ליהנות בו עד שיפדנו. וזה דלא כהך ברייתא דקתני המקדיש עבדו עושה ואוכל שלא הקדיש אלא דמיו דאוקמו לה כר"מ. דרבינו דאמר דגופו קדוש אסור לו לעשות ולאכול שכך נראה ממה שכתב המקדיש עצמו מותר לו לעשות ולאכול שהרי לא נתקדש גופו כעבד. דמשמע אבל עבד אסור לו לעשות ולאכול כיון שגופו קדוש. הרי מוכח דרבינו שכתב דין זה המקדיש עצמו מותר לו לעשות ולאכול לאו משום דפסק לסיפא דברייתא דמוקמו לה כר"מ דאי אפשר לומר כך דהא מהאי סיפא בש"ס מינה קא מכריחין לרישא דר"מ היא דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה. דאמרו הכי נמי מסתברא דקתני סיפא וכן הוא שהקדיש את עצמו וכו' אי אמרת בשלמא ר"מ היא שפיר אלא אי אמרת רבנן היא בשלמא עבדו לדמי קאי אלא איהו לדמי קאי שודאי שלפי הרישא דמשמע דמה דקתני שלא הקדיש אלא דמו משום שסתם מקדיש לימכר א"כ סיפא דקתני בה ג"כ שלא הקדיש אלא דמיו גם כן הכי. ואי אמרת ר"מ היא שפיר אבל אי אמרת רבנן ופירוש דמיו דרישא שהקדיש לימכר בשלמא ברישא שפיר כיון שהוא עבד ושייך לימכר אבל במקדיש עצמו מי איכא לימכר שיהא קדוש לימכר. ולכן אוקמו דמסתברא דברייתא כולה משום ר"מ כמ"ש וכיון שרבינו לית ליה כרישא דברייתא היאך פסק כסיפא דברייתא אלא ודאי שרבינו ס"ל דעל הך ברייתא דקתני ברישא שלא הקדיש אלא דמיו וקתני עלה וכן הוא שהקדיש עצמו עושה ואוכל שלא הקדיש אלא דמיו. דהוא כמו דמיו דקתני ברישא וכיון דדמיו דרישא שלא נתקדש גופו אלא דמיו שהקדישו לימכר. א"כ דמיו דסיפא הכי הוא ועל זה קאמר הכי נמי מסתברא וכו' אי אמרת בשלמא ר"מ שפיר. אלא אי אמרת רבנן בשלמא עברו לדמי קאי אלא איהו לדמי קאי. דודאי כיון דהיא סיפא דרישא וקתני עלה וכן וכו' היא דומיא דרישא. ומזה קא מבריחין דכולה ברייתא ר"מ היא. אבל להנך ברייתות דקא פסק רבינו מנייהו דעבד גופו קנוי יצא לו. אבל במקדיש עצמו דלא שייך בו דין עבד הרי לא הקדיש אלא דמיו מה ששוה. וא"כ מותר לו לעשות שהרי לא נתקדש גופו כעבד ולא משום דאית ליה דר"מ. אלא משום דמשמע דבריו הכי הוא דהקדיש דמיו. כאילו אמר דמי עלי שנותן כמה הוא שוה

דין ב"ח וכן המקדיש מעשה ידי אשתו וכו' וכן ל כיוצא בהם ע"כ. הנה פשט דברי רבינו שכתב וכן המקדיש מעשה ידי אשתו וכו' משמע דקאי אמ"ש לעיל דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אבל אם אמר יקדשו ידיך לעושיהן הואיל והידים משועבדין לו והם בעולם הרי כל מעשה ידיה קדש. ומדי עברי לעיין בסוגיא ראיתי שלפי דברי רבינו. א"כ מה שאמרו בש"ס התם אדברי רב הונא אמר רב יכולה אשה לומר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה וכו' לימא מסייע ליה המקדיש מעשה ידי אשתו הרי היא עושה ואוכלת. מאי לאו בניזונת וכו' דס"ל דלאו טעמא דמתניתין משום דדבר שלא בא לעולם הוא. ולהכי קאמר לימא מסייע ליה המקדיש וכו' אבל אם היה סובר דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכמו דקי"ל הכי לא הוה אמר לימא מסייע ליה וכו' דטעמא דמתניתין משום דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. דאפי' היה דדינא הוא שאינה יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה. אפילו הכי לא הוי הקדש והרי זו עושה ואוכלת. והיכא דאמר לה יקדשו ידיך לעושיהן שהוא מקרי דבר שבא לעולם הרי זה הקדש דכן נראה ממה שאמרו בש"ס אח"כ ופליגא וכו' נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהן ע"כ. אלמא כשאמר הכי מקרי דבר שבא לעולם. ובודאי שרבינו איירי שהיא ניזונת משלו דאי אמרה איני ניזונית ואינה עושה כיון שרבינו פסק בהל' אישות שיכולה לומר כך ודאי אינו יכול להקדיש דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. ולא צריך לבאר זה בפירוש שהרי אמר הואיל והן משועבדין לו. ואם אמרה איני ניזונת ואיני עושה הרי אינם משועבדים לו. ואע"פ שאמרו שם אלא טעמא דר' מאיר מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה נעשה כמ"ד לה יקדישו ידיך לעושיהן וכו' דמשמע דדוקא מתוך שיכול לכופה. דס"ל דאינה יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה הוא דאי אמר לה יקדישו ידיך לעושיהן מהני. אבל למה שפסק רבינו דיכולה אשה לומר איני ניזונת ואיני עושה אפ' כי אמר הכי לא מהני וכמו שהקשה הר"ן על דברי רבינו. נלע"ד דלא קשה דלא אמר הכי אלא ר"ל דס"ל דמעשה ידיה עיקר ומזונותיה תחת מעשה ידיה. והיא לא רצתה לתת מעשה ידיה ואינה רוצה ליזון. ואמר ר"מ מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה נעשה כאומר לה יקדישו ידיך לעושיהן. דבלאו האי טעמא דיכול לכופה אפילו אמר לה יקדישו ידיך לעושיהן אינו הקדש. כיון שלא רצתה ליזון כדי שיהא מעשה ידיה שלו אבל אם ניזונת משלו ולא אמרה שאינה ניזונת ואינה עושה. ואמר שידיך יקדישו לעושיהן וידים איתנהו בעולם והיא לא הפקיעה שיעבוד עבור ידיה ודאי דמהני. אלא דאם לא אמר יקדישו ידי לעושיהן אע"פ שלא אמרה איני ניזונת ואיני עושה לא מהני שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם כן נ"ל שזה דעת רבינו ודוק

דין ל' המשכיר בית לחבירו וחזר והקדישו וכו'. הקושיא על זה מבוארת דאיך אמר ואם דר בו השוכר מעל והא כתב בפ"ה מהלכות מעילה דהמקדיש בית בנוי הדר בו לא מעל: ולעד"ן לתרץ במה שכתב רבינו ואם דר בו השוכר מעל דלמה ליה לומר השוכר דהיה לו לומר והדר בו מעל. אלא דרבינו ז"ל כאשר ראה דבפ"ה דערכין דקא פריך הקדישו משכיר היכי דייר ביה במעילה קאי דמשמע דזה מוסכם אליבא דכ"ע דבמעילה קאי. ודלא כהתוס' שכתבו דסוגיא דהכא אתיא כרב דאמר תלשו ולבסוף חברו הוי תלוש וכו'. להכי הוא ז"ל כתב אם דר בו השוכר דאין זה אלא על השוכר לפי שאם ידור בו הוא מראה שאין הקדשו הקדש כיון שהיא שכורה בידו ושכירות ממכר ליומי ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. והוא מפקיע להקדש זה לגמרי. לכן אמרו שהוא במעילה ואיירי על השוכר כן נ"ל

דין ל"ד הקדש טעות אינו הקדש וכו' התפיס בה אחרת ואמר זו כזו הרי השניה הקדש וכן כל כיוצא בזה ע"כ. הנה ודאי דלפי פירוש מרן בכ"מ לא אתי מה שכתב רבינו התפיס בה אחרת. משמע דהתפיס בחבית זו שאינה הקדש. ועוד ממה