נאם דוד (רמב"ם) מו

ספק וכו':

הנה ממה שאמר רבינו וכיצד עושין מוכרין אותה למי שיקריב אותה ודמיה חולין חוץ מדמי אותו אבר וכזה כתב רבינו בפט"ו מהלכות מעשה הקרבנות דין ב' וז"ל האומר ידה של זו עולה או רגלה של זו עולה תמכר לחייבי עולות ודמיה חולין חוץ מדמי אותו אבד ע"כ. דהיא סברת ר"מ ורבי יהודה דס"ל דלא קדוש אלא אותו אבר דלא פשטא קדושה בכולה. א"כ הספק בכאן הוא אם פשטא קדושה בכולה לדמי הקדש למזבח דשאני קדושת דמים וכמ"ש מרן בכ"מ ומשום ספק היא עצמה תקרב ולא תפדה וכמו שיתבאר לקמן. אבל דמיה חולין דמשום ספק זה דוקא שהיא תקרב. אבל הדמים חולין שהוא לא הקדיש הדמים שלה אלא שמא פשטא מאליה הקדושה לדמים ליקרב למזבח ולכן תקרב וא"כ הדמים אינם נתפסים בהקדש שהוא לא הקדישם. אבל אותו האבר שהקדישו בפי' לדמי אין דמיו חולין. דהיינו שהבעיא שלו שאמר מהו דתיחות ליה קדושת הגוף הוא באופן זה שלא הקדיש אלא אבר וקמבעיא ליה אם אמרינן דפשטא קדושה בכולה. דהיינו דתיחות ליה קדושת דמים וממילא קדשה ליקרב דנמצא שהספק הוא אם אמרינן דפשטא קדושה בכולה. וא"כ קדשה שתקרב ולא תפדה. כן נראה דברי רבינו לפי דברי מרן בכ"מ:

ומעתה אשורה נא לפי האי דאמרינן דהאי בעיא דרבא לכ"ע דאף ר"מ ור' יהודה דלא פשטה בכולה. היינו בקדושת הגוף אבל במקדיש אבר קדושת דמים אע"פ שאין הנשמה תלויה בו חלה עליו קדושה לדמיו ושייך להסתפק אם פשטא קדושה בכולה. והא בערכין דף ה' אמרי דאדרבא בהפך הוא דתרצו הא בקדושת הגוף הא בקדושת דמים דהיינו שבקדושת הגוף אמרי' פשטא בכולה ולא בקדושת דמים. ועוד על מ"ש רבינו ואם היה אבר שהנשמה תלויה בו פשטה קדושה בכולה והא התם כד מקשו והאמר הוא דאמר וכו'. תירצו לא קשיא הא דאקדיש כולה הא דאקדיש חד אבר. ולדברי רבינו באבר שהנשמה תלויה בו הוי כאילו הקדיש כולה והתם בהקדיש ראש הפרה איירי דהגשמה תלויה בו ואמאי לא פשטה קדושה בכולה. אבל כד דייקינן אשכחנא דאדרבא מהתם הוא נראה בדברי רבינו שהרי דבהחלה כך מקשה מהך ברייתא סברת המקשה היא דכמו קדושת דמים כמו קדושת הגוף. ולהכי קא מקשה ואמר ואפי' למאן דאמר אין כולה עולה הני מלי דהקדיש דבר שאין הנשמה תלויה בו אבל דבר שהנשמה תלויה בי קדושה כולה. ומכח קושיא זו הוכרח להשיב לו קשיא הא בקדושת הגוף הא בקדושת דמים. משום דלא שייכא בהו קדושת הגוף להקרבה. וכד פריך ליה ואמר והא מר הוא דאמר מקדיש זכר לדמיו קדיש קדושת הגוף ואם כן נפל הך דהוה אמר דיש חילוק בין קדושת הגוף לבין קדושת דמים. דלא שייכא בהו קדושת הגוף להקרבה דהא הוא דאמר דנחתא עליה קדושת הגוף ומשום זה הוכרח לתרץ לו הא דהקדיש כולה הא דהקדיש חד אבר. דבחד אבר לא נחתא עליה קדושת הגוף ומוקים לתירוצא דיש חילוק וכו' דהכא לא נחתא קדושת הגוף ופריך חד אבר נמי איבעויי איבעיא לן דבעי רבא הקדיש אבר לדמיו מהי וא"כ הך ברייתא להו משום שהוא אבר דא"כ מא קא מבעיא לרבא . דהא קתני אין להקדש אלא גופה דהא השתא נפל הך תירוצא קמא לגמרי וא"כ קמה לה הך קושייא קמייתא. ותרץ לה כי איבעי לן סתם הכא בבעל מום. דהיינו שלפי זה ליכא קושיא מהך ברייתא דאיירי בבעל מום דלא נחתא עלה קדושת הגוף להכי אין להקדש אלא ראשה. והשתא לפי זה משמע דהוא משום בעל מום דאין להקדש אלא ראשה אבל שלא בבעל מום קדשה כולה. וא"כ מאי דקמבעיא ליה לרבא הקדיש אבר לדמיו מהו. איירי באבר שאין הנשמה תלויה בו והבעיא אם פשטא קדושה בכולה דהיינו שתיחות לה קדושת דמים וממילא קדשה קדושת הגוף שתקרב ולא תפדה כן נראה לי ודוק

פ"ו דין א' אבל אם אמר חרם סתם הרי אלו לכהנים שסתם חרמים לכהנים. כתב מרן בכ"מ ופסק רבינו כחכמים ויש לתמוה על זה דאמרינן בגמרא אמר רב הלכה כרבי יהודה בן בתירא וכו'. ואנכי איש צעיר נלע"ד דטעמיה דרבינו משום דבגמ' שם אמרו ורב שביק רבנן ועביד כר' יהודה בן בתירא. ברייתא איפכא תניא וכו' רב גמריה גמור וכו' דהיינו שמה שאמר רב הלכה כר' יהודה כן בתירא משום דבברייתא איפכא תניא דרבנן אינהו דאמרי סתם חרמים לבדק הבית. ולהכי הוא פסק כחכמים ומה דנקט בדבריו ר' יהודה בן בתירא. הוא לפי מה שאפילו שר' יהודה בן בתירא הוא דקאמר הכי הוא אמר הלכה כר' יהודה לפי מה שהם מתנו ועביד כברייתא לפי שהוא גמר מרביה שחכמים הוא דאמרי הכי והוא פסק כוותייהו ונקט בלשונו רבי יהודה בן בתירא כפי מה שהם אומרים שרבי יהודה בן בתירא הוא דאמר הכי. וסובר רבינו כיון שלא אמר רב הלכה כרבי יהודה בן בתירא אלא משום שהוא קבל מרבו שכך צריך להיות שחכמים אינהו דאמרי הכי. ולהכי הוא פסק כחכמים אם כן אנן דאשכחן דבש"ס מייתו להאי מתניתין דר"י בן בתירא הוא דקאמר הכי ורבנן אינהו סברי דסתם חרמים לכהנים ודלא כמו שגמר רב מרביה להכי הלכה כחכמים וכמו שפוסק כחכמים בכל מקום. וכן כתבו בפירוש. המשנה שהלכה כחכמים כדרכו בכל מקום. וכן ראיתי לרבינו עובדיה שכתב בפירושו למשנה שהלכה כחכמים כיון שבמתניתין הכי קא מתנו לה בש"ס דחכמים ס"ל דסתם חרמים לכהנים

דין ב' המקדיש את עצמו לא הקדיש אלא דמיו והרי הוא חייב בדמי עצמו ומותר לו לעשות ולאכול שהרי לא נתקדש גופו כעבד ע"כ. עיין במש"ל שכתב דבפ"ד דגיטין מוקמינן ליה כר"מ דאית ליה אין אדם מוציא דבריו לבטלה וצ"ע דרבינו פסק בפ"א מהל' אלו דלא כר"מ ע"כ. דהיינו דבפ"ק דערכין דף א' אמרו דהמעריך פחות מבן חדש ר"מ אומר נותן דמיו וכו'. ר"מ סבר אין אדם מוציא דבריו לבטלה וכו' וגמר ואמר לשון דמים וכו'. כמאן אזלא הא דאמר רב גידל אמר רב האומר ערך כלי עלי נותן דמים כר"מ ע"כ ורבינו בפ"א פסק דלא כר"מ בתרוייהו. אלמא דלית ליה הא דאמר ר"מ אין אדם מוציא דבריו לבטלה וא"כ כיצד פסק בהאי דהמקדיש את עצמו לא הקדיש אלא דמיו. דמוקמינן לה כר"מ דאית ליה דאין אדם מוציא דבריו לבטלה. דהתם בש"ס אמדי אי אמרת בשלמא ר"מ שפיר אלא אי אמרת רבנן היא בשלמא עבדו לדמי קאי אלא איהו לדמי קאי ע"כ. דהיינו דבש"ס קא מכריח הכי ואם כן כיצד רבינו פסקה והוא