נאם דוד (רמב"ם) מד

עלי ושמע העני ואמר מה שאמר זה עלי נותן ערך עשיר. אלא דלרבי לא אצטריך קרא גם לקרבנות דמצורע הה האופן שהוא מצורע עשיר ומדירו עני. ולרבנן אצטריך קרא לקרבנות דמצורע הנז'. וג"כ לערכין כמו זה שהוא שאמר העשיר ערכי עלי ושמע העני ואמר מה באמר זה עלי שהוא נותן ערך עשיר: וזהו נמי שאמור בש"ס בסוגיא דלקמן אדרבי יהודה אומר עני והעשיר וכו' ואלא הוא למה לי לרבי כדאית ליה ולרבנן כדאית להו. דהיינו דלרבי למעוטי מצורע עני ומדירו עשיר. ולרבנן אתי למעוטי מצורע עשיר ומדירו עני זה כוונת הש"ס ולא משמע דרבנן פליגי אדרבי ודלא כהראב"ד דס"ל דפליגי. ועל מה שפירש בלחם משנה לא יכולתי להולמו. לפי שמה שקתני במתניתין אבל בקרבנות אינו כן. משמע דקאי על מה שקתני קודם דהוא עני שהעריך את העשיר נותן ערך עני דעל זה קתני אבל בקרבנות אינו כן.. אבל מה שאמר הוא דהדמוי הוא דאף עשיר א' אמר ערכי עלי ובא עני א' ואמר ערכו עלי דאינו נותן אלא ערך עני. אע"פ שהוא מחוייב כבר שכבר אמר ערכי עלי דעל זה קתני. ובקרבנות אינו כן דבמצורע המחוייב קרבן והוא עשיר ובא עני א' ואמר קרבנו עלי חייב קרבן עשיר. והרי מחוייב הנערך העשיר כמו שמחוייב המצורע קרבן. וכאן אמרו ערך עני ובמצורע קרבן עשיר. תמיה אני בהיכן מוזכר זה במתניתין עד שאמר עליו אבל בקרבנות אינו כן. ועוד מדאמר רבי אומר אני אף בערכין כן וכי. מפני מה עני שהעריך את העשיר נותן ערך עני שאין העשיר חייב כלום. דמשמע דבהכי איירי מה שאמרו עלה רבנן דבקרבנות אינו כן. ולא על מה שעשיר אמר ערכי עלי ובא עני אחד ואמר ערכו עלי שכתב הוא ז"ל

ועוד מה מביא רבי ראיה לדבריו וכי מפני מה עני שהעריך את העשיר נותן ערך עני שאין העשיר. חייב כלום וכי בזה דברו רבנן. והלא לא דברו אלא בשנתחייב העשיר כבר שאמר ערכי עלי ובא העני ואמר ערכו עלי שזה נקרא נתחייב העשיר כבר לפי דבריהם. והוא דומה למצורע: ועוד שאם מחלוקתם בדימוי לא היה לו לרבי לומר אומר אני אף בערכין כן וכו'. אלא היה לו לומר שאין דומה למצורע אלא בעשיר שאמר ערכי עלי ושמע עני ואמר מה שאמר זה עלי

ועוד קשה דאיך אפשר לומר דלא פליגי אלא לענין הדמוי והלא ז"ל רבינו אין בין רבי וחכמים מחלוקת אלא מבאר לנו איך יהיה הערך גם כן דומה לקרבן כמו שאמר ע"כ הרי. משמע דלא פלגי כלל

דין י"א האומר ערכי עלי וכו' שהערכין לאו כחובותיהן וכו' הקדש מאוחר שגבה ע"כ. נלע"ד דפירוש דברי רבינו במה שאמר שהערכין לאו כתובות. הכוונה שלא ישאר חוב תשע של הראשונה עליו שלא נתן אלא אחד. שלכאורה נאמר שאף על פי שבעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה. זה הוא שלא יחזור בעל חוב מוקדם לגבות מן המאוחר מה שגבה. אבל מ"מ ישארו חוב עליו לתת לבעל חובו. וא"כ הכא ישאר שאר הערך עליו חוב כיון שהוא נשתעבד ליתן כל מה שבידו לראשונה וא"כ לא יצא ידי ראשונה לכן אמר שהערכין לאו כתובות דהיינו שב"ח משועבד גופו ליתן אע"פ שבעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה. ואם כן הכא כיון שהוא חייב ליתן של ראשונה מקודם ולא נתן לא יצא ידי ראשונה. על זה אמר שאין הערכין כתובות שאף על פי שכל מה שבידו משועבד לראשונה הקדש מאוחר מה שגבה גבה. דהיינו שבערכין. לא נשתעבד גופו אלא על מה שבידו והקדש מאוחר. שגבה גבה. והרי לא נשאר שום שעבוד עליו כיון שנשאר אחד בידו ונתחייב ליתנו לראשונה. ומה שאמר הקדש מאוחר שגבה גבה אין הכוונה דבשאין הקדש לא גבה דהא הוא פסק בפ"ב מהל' מלוה ולוה דגם בבעל חוב שאם קדם המאוחר וגבה מה שגבה גבה. אלא כוונתו. שגם בהקדש כך הוא והש"ס נקט בעל חוב מאוחר דהוא. איירי לענין דיצא ידי שניה אף על פי שכל מה שבידו נשתעבדו לראשונה משום דבעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה. ואם כן הרי יצא ידי שניה ורבינו באר. הרבה לשני הצדדין ודוק

פ"ד דין ב"ב האשה שהקדישה וכו' כתב מרן בכ"מ ואיני יודע למה לא כתב רבינו שאם גאלה בנה דהוי ספק ע"כ כוונת דבריו כך הוא הרי משמע דספק נמי בבן אם תחזור לאשה או לכהנים כמו שאמר בבעל. אף לפי הגירסא דאית לן הבעיא היא אם הבעל הוא מוקים לה או הבן משמע. אם גאל אחד מהן הרי ספיקא אם תצא לכהנים. וא"כ הרי קושיא על רבינו למה לא הזכיר דין זה אם גאל הבן ג"כ שהוא ספק שאם הזכיר גם כן בכן הרי דברי רבינו. אה"נ כדברי הבעיא לענין דינא. ועוד הקשה דלא בסגנון הבעיא שהבעיא אחד מהן הוא הפודה. שאין יוצאת לכהנים וקא בעי מי. הוא שיפדה אם הבעל או הבן. אבל לדברי רבינו הבעיא היא אם גאלה הבעל אם יוצאת לכהנים. ואנכי איש צעיר נלע"ד שגם לרבינו הגירסא היא כמו הגירסא שבידינו וכמו שהביא הכ"מ ראשונה. ומה שכתב רבינו כך משום דהוא ז"ל הלך לפי מה שפסק בהלכות אישות בפי"ב ובהלכות נחלות בפ"א דיורשת הבעל דרבנן היא. והך בעיא אליבא דס"ל דיורשת הבעל דאורייתא דקא מבעיא ליה אם בעל מעמיד לה שכן יורשה או דילמא בן מוקים לה שכן נוטל בראוי כבמוחזק כיון דשניהם בני ירושה נינהו. והרי לפי מאן דס"ל דירושת הבעל דרבנן ליכא האי בעיא דהבן הוא מעמיד. ולהכי רבינו השמיט האי בעיא אלא דס"ל דלא קא מבעיא ליה אלא במקום בן. אבל היכא דלית לה בן הבעל מעמיד וזה לפי שהבעל ירושה דין. תורה. אבל לדידן דקי"ל דהוא מדרבנן יש להסתפק נמי כיון שהוא בעלה לאו כאחר דמי להכי פסק רבינו דהוא ספק. והראב"ד ידע שזה הספק של רבינו הוא ולא של הבעיא. ולהכי השיג על רבינו ואמר שיד הבעל כיד אשתו. כיון שזה אינה הבעיא שמוקמו לה בש"ס בתיקו אלא רבינו הוא שמסתפק. קא משיג עליו שודאי ליכא שום ספק בזה שמסתברא שהאשה יותר מוחזקת וכו' זה דעתו ז"ל

דין ב"ד כשתצא השדה לכהנים ביובל וכו'. עיין. מה שהקשה הרב לח"מ דלרבינו שכתב בפרק י' מהל' שמטה ויובל שכיון שהגיע י"ה וכו' כיון דבי"ה תליא מלתא ולית ליה מר"ה חייל יובל היל"ל י"הכ של יובל אם היה בשבת וכדכתב רש"י ע"כ. ואנכי איש צעיר בלמדי בש"ס במה שהקשה ואמר אלא יובל בתחילתו ביום הכפורים הוא דכתיב ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם. הא מני ר"יש בנו של רבי יוחנן בן