נאם דוד (רמב"ם) מ

דין י"ג הריני נזיר כשיהיה לי בן והפריש קרבן והפילה אשתו וכו'. הנה בפרק א' בסוף הפרק כתב רבינו הפילה אשתו אינו נזיר חזרה ונתעברה וילדה הרי זה נזיר ע"כ. דהיינו דממה שהפילה בתחלה אפי' ספק לא הוי דהוא פסק כר' יהודה דספק נזירות להקל. דלא אמרינן כיון דספק בין קיימא יהא נזיר. ולכן כשחזרה ונתעברה וילדה הרי זה נזיר דכאילו לא הפילה כלל. ולפי זה נראה לי דפירוש דברי רבינו כאן כך הוא דהפריש קרבן כשילדה ונמצא שהוא נפל שלא חי ל' יום אף ע"פ שאין הנזירות חיילא עליו באותה שעה שהוא נפל ולא לידה ואין הנזירות חלה עליו אלא כשחזרה וילדה. מ"מ איכא למימר הואיל והפרישו בשעה שהפילה שהיא לידה באותה שעה אע"פ שנמצא שהוא נפל ולא חיילא עליה נזירות מאותה שעה משום ספק בן קיימא. דלא חיילא נזירות אלא עד שחזרה וילדה. מ"מ לענין תפיסת הקדושה איכא למימר דתפסה קדושה משעה שהופרש כיון שהופרש לשם ולד שהרי היא ילדה ולד. אע"פ שהוא נפל כיון שילדה אח"כ תפסה בה קדושת הקרבן. דזה כוונת הבעיא בש"ס לדעת רבינו ז"ל. דמוכרח לומר דמה שכתב רבינו והפריש קרבן והפילה אשתו. אין הכוונה שהפריש הקרבן קודם שילדה אשתו. שהרי לישנא דבעיא כך והפילה אשתו והפריש קרבן. והצד השני או נימא כיון דלא חיילא עליה נזירות אלא משעה שחזרה וילדה. לא קרוש מאותה שעה ומותר בגיזה ועבודה. וכן דעת רש"י בפירוש הבעיא דכך נראה לי בדקדוק דבריו יעו"ש ודוק

דין ט"ו מת אחד מהם וכו' וחטאת העוף ספק וכו': הנה בש"ס דף כ"ט מביא מקרא שחטאת העוף באה על הספק על דין זה. ואף על פי שספק טמא מת אם לא הביא חטאת העוף אם הזה בשלישי ובשביעי מותר לאכול בקדשים וזה מבואר במשנה שם דף כ"ט נזיר שהיה טמא בספק ומוחלט בספק אוכל בקדשים אחר ששים יום ושותה יין ומטמא למתים אחר מאה ועשרים יום דמשום מחוסר כפורים דנזיר טמא לא מתסר לאכול בקדשים וכתבו התוספות שם משום דאין טומאה יוצאה עליו מגופו: וכיון שכן קשה על רבינו שכתב בהל' שגגות פי"א דין ב' וז"ל יראה לי שאלו החייבים קרבן מספק אינן מביאין קרבן שמא יכניסו חולין בעזרה ואם תאמר והלא חטאת העוף באה על הספק אינה נאכלת מפני שהמביא אותה מחוסר כפורים ואסור לאכול בקרשים עד שיביא כפרתו ע"כ. וזה תימה שהרי כבר כתב כאן שחטאת העוף באה על הספק ואף על פי שאינו מתסר לאכול בקדשים וכמו שמבואר בש"ס כמ"ש: ויש לתרץ שודאי שלפי הש"ס שלמד שמביאה חטאת העוף על הספק אבל בהמה אינה באה על הספק. הוא משום דאיכא אשם תלוי וכמ"ש רבינו בהל' פסולי המוקדשין בפ"ז דין ה' וז"ל ואין לנו חטאת בהמה על הספק שאם נסתפק לו אם חטא או לא חטא יביא אשם תלוי ע"כ. וזה בדבר דאיכא חטא בדבר אבל לא ידע אם חטא בו אלא חטא בו. אבל בדבר שהוא ספק עיקר הדבר כגון הך דאיירי בו דלא שייך בו אשם תלוי אה"נ דיביא בהמה על הספק. והוא נ"ל שלא יביא משום שמא הוא חולין בעזרה ואמר וא"ת ולמה אמרו בחטאת העוף שבאה והיה להם לאסור משום שמא הוא חולין בעזרה על זה תרץ שלא אסר משום שהמביא מחוסר כפורים. כדר שיאכל בקדשים לא אסרו ונקט דברים שהם מחוסרים כפרה ואסורים לאכול בקדשים ומקרא איירי בהם והרי חטאת העוף שבא על הספק איירי בהם. ומינה נילף דלאו דוקא משום אכילת קדשים. אלא כל דבר שיש במניעת הקרבן איכא נפקותא לדבר אחר. כגון בנזיר טמא מת שאם נמנענו להביא חטאת העוף על הספק כנ"ז הרי לא יוכל לספור נזירות טהרה. ויהיה אסור בשתיית יין וכיוצא לעולם ויהיה עובר על נדרו שקבל נזירות. ולהביא קרבנות נזירות כ"ש הוא שלא יאסרו אותו להביא חטאת העוף על הספק ואין צריך לבאר כל. זה דהוא משמע כן נ"ל ודוק

דין ט"ז וכיצד יולד להם ספק זה בטומאה וכו' דברי רבינו מבוארים שכוונתו שכל ספק טומאה שאירע במקום שלשה אפילו ברשות היחודי ספקו טהור. שכל מקום שיש בו שלשה כרשות הרבים חשוב לענין ספק טומאה ואין ספק טומאה אלא עד שיהא העד מבחוץ לחצר. אבל הראב"ד סובר שלא נקרא רשות הרבים אלא בשכל השלשה בכלל ספק המגע שהיו במקום אחד ונפלה טומאה ביניהם שיש להסתפק בשלשתם באיזה מהם נגע. או אפילו ידע אחד מהם שלא נגעה בו טומאה והספק על השנים אפ"ה טהורו' דמקרי רשות הרבים כיון שהיו מקובצים במקום אחד ונפלה טומאה בניהם שאפשר ששלשתן על כל אחד מהם יפול הספק שמא הוא שנגעה בו הטומאה ואפילו אחד מהם יודע שלא נגע בה הוא. מקרי רשות הרבים וספקו טהור. אבל הוא רחוק מהם שלא יפול עליו הספק כלל. ספק ברשות היחיד מקרי ושניהם טמאין מן הספק. ודייק לה הראב"ד מדקאמר מכם דמשמע שהוא אינו מהם שלא במעמד אחר היו דכן נ"ל לגרוס כדברי הראב"ד. דהא לפי דברי הראב"ד שאם היו במעמד אחד טהורים הם: ואנכי איש צעיר נלע"ד דהש"ס דייק כדברי רבינו דקאמר אף כל ספק טומאה ברשות היחיד כגון דאיכא בי תרי. אבל הכא שני נזירים והאי דקאי גביהון הא תלתא הוה ליה ספק טומאה ברשות הרבים. דמשמע כיון דאיכא תלתא אע"ג דקיימי ברשות היחיד הויא ליה ספק טומאה ברשות הרבים מקרי. ודייק נמי דקאמר רב אשי דייקא נמי דקתני ואיני יורע איזה מכם. דהיינו שאינו יודע לפי שהיה מבחוץ ולא ידע באיזה מהם נגעה טומאה דאם היה עמהם מבפנים היה יודע. ובפרט לדברי הראב"ד כל שאינו במעמד אחד דיו. והלא כיון דקאי בבית עמהם אי אפשר דלא היה יודע ומאי האי דיוקא דקדייק רב אשי

דין י"ח מת שהיה מושכב לרוחב הדרך וכו'. עיין במ"ש לעיל בפרק ו' דין י"ז ודוק

הלכות ערכין וחרמין

פ"א דין ג' היה מבן אחד ושלשים יום וכו' כתב מרן בכ"מ וז"ל ולרבנן דפליגי ארבי אליעזר אף על גב דלא דרשי ג"ש מ"מ גילוי מלתא היא מדאשכחן בחד דוכתא מבן חדש ומעלה לכל היכא דכתיב מבן חדש דהוי מבן חדש ויום אחד ע"כ. כוונת דבריו דבמתניתין קתני דגמרינן שנה שנה בגזרה שוה משנת