נאם דוד (רמב"ם) לט

מטמא ולב"ה בעי תרוייהו שלמים

דין ד' או שגזזו שערו או צפרניו וכו' כתב מרן בכ"מ איכא למידק דאמרינן התם דכי לא גזז מבעי ליה דילמא אמרינן כל העומד ליגזז כגזוז דמי ולמה השמיטו רבינו ע"כ. נלע"ד דכוונתו דאף על גב דרבינו כתבו בסיף פ"ג מהל' טומאת מת שהוא ספק אם מטמא מ"מ היה לו לכתבו כאן לענין גלגולין דהוא ספק כיון שהבעיא בש"ס היא לענין גלגולין. ואנכי איש צעיר נ"ל דרבינו סובר שהבעיא היא לענין אם מטמא דהא מייתי מתניתין דאהלות ועלה קא בעי חזקיה. אלא דרצה למיפשט לה מדברי רבה בר בר חנא שנאמרו דבריו לענין גלגולין. דגם לענין טומאה נמי דבשעת חבורו בגוף כגופו דמי ומטמא. ודחי לי הכי קאמר וכו' דגם לענין גלגולין דבלא גזז מבעי ליה. הנה לענין גלגולין לא עבדינן כהאי דחייה. כיון דבדרך דחייה אתמר אלא עבדינן כפשט דברי רבה בר בר חנא דוקא גזז. ולהכי לא כתב כאן דהוא ספק ולא כתב ספק אלא לענין טומאה דוקא דבהאי היתה הבעיא כן נראה לי דעת רבינו ודוק

שם או אשה עוברה שמתה ונקברה וכו'. מה שרבינו כתב כך והיא בעיא משום דקא פשיט לה ואת"ל עובר דסופו לצאת מפרש פריש מניה ע"כ דזאת דעתו של דאת"ל הוא פשוט: ונ"ל דרבינו תפס פישוט זה עיקר דוקא דכל דבר שסופו לצאת הוא דעושה גלגולין ולא חש להך שאמר שכבת זרע במעי אשה מהו וכו'. פרשה מהו כיון דאין סופו לצאת אותו שכבת זרע כגופה דמי. וכן בפרשה שאין סופו לצאת אותו שכבת זרע כגופה דמי. וכן בפרשה שאין סופו לצאת כל פרשה עד שיזקק לגמרי. ולא ידעינן כמה הוא שיעור שישאר אזי עבדינן כל פרשה כגופה. ולהכי לא כתב שהוא ספק משום דסלקי הני בעיי בתיקו. ומכל שכן שלא חש להנך בעיי דעורו וכיחו וניעו. דעבדינן כדברי רבה בר בר חנא דהוא משמע דהוא גזז דוקא: הדרינן לבאר דאע"פ דעוברה הוא משום שסופו לצאת לא עבדי' הכי בשערו העומד לגלח וצפורן העומד ליגזז דלא מקרו סופו לצאת מן הגוף לפי שאינם נפרדים מעצמם אלא עד שיגלח השער ויחתוך הצפורן אבל העובר הוא נפרד מהגוף מעצמו

עיין בלח"מ בד"ה או שגזז שערו וצפורניו וכו' בסוף הדבור שכתב שלא ידע טעם דלמה לא הזכיר רבינו שרקב צריך שיבא מן הבשר והגידין והעצמות. ונלע"ד שרבינו סובר כיון דתני עולא בר חנינא מת שחסר אין לו רקב ופסקו רבינו בדין ג' שלא יהיה חסר ממנו אבר משמע דהעיקר הוא דאין רקב אלא בשאם חסר אבר וכל שלא נחסר ממנו אבר כל הקרב הבא ממנו מטמא

דין י"ד פגעו בו שני נזירים וכו' עיין להרב מש"ל בד"ה פגעו בו שני נזירים וכו' שכתב שלא ירע דלמה השמיט רבינו מה שכתב בירושלמי נזיר עולם ונזיר נזירות אית תנויי תני וכו': ואנכי לא הבנתי דבריו ז"ל דאם לא הוברר שם היכי עבדינן ונשאר הדבר בספק. כיצד רבינו יכתוב בזה שהוא ספק דלמאי נפקא מינה שהוא ספק. דבשלמא בשאר ספיקות שייך בהם ענין הספק כדי להחמיר משום ספיקא אבל בזה היאך שייך בהם חומרא דספק שאם אנו אומרים דמשום ספק מי הוא המטמא. אינן מטמאין שניהם משום חומרא והלא איכא חומרא דמחוייב אחד להטמא למת מצוה וכו' וכמ"ש רבינו בפ"ג מהל' אבל דמחוייב להטמא למת מצוה יעו"ש

פ"ח דין ה' נזיר ממורט א להעביר תער וכו' הנה רבינו בפ"ה מהל' מחוסרי כפרה פסק דאם אין לו בוהן יד ימנית או בוהן רגל ימנית וכו' אין לו טהרה עולמית דהוא כת"ק דסוף מס' נגעים. ודלא כסוגיא דידן דאמרי שהם דברי רבי אליעזר וכן רבינו בפירוש המשנה בסוף נגעים הנזכר אמר דאין הלכה לא כרבי שמעון ולא כר' אליעזר. דלפי הגירסא שם דהוא ר' אליעזר אומר נותן הוא על מקומו וכן ביומא דף ס"א הביא הך ברייתא דת"ק הוא דאמר דאין לו טהרה עולמית. ובהך סוגיא הגירסא היא בית הלל אומרים אין צריך העברת תער. ומשמע שם דכשאמרו שם ובית הלל אומרים אין צריך העברת תער אין צריך כלל. דעל דברי בית שמאי שאמרו צריך העברת תער צריך אמרו ואין לו תקנה. לכן רבינו פסק כסוגיא דיומא וכבית הלל דאין צריך העברת תער. ולכן פסק כפשט הברייתות דבין יש לו כפים בין אין לו כפים ובין יש לו שער ובין אין לו שער הרי זה מקריב קרבנותיו וישתה. וכן בירושלמי גריס דבית הלל אומרים אין צריך להעביר תער וכן גריס בתוספתא. ובכן באו דברי רבינו נכונים כן נ"ל עיקר

פ"ט דין ה' המפריש בהמה בעלת מום וכו'. נלע"ד דרבינו מפרש דמה שאמרו סואר של קורות הוא הדין שאר מיני מטלטלין. ורבינו לא פסק כרב נחמן בר יצחק עד שתקשה עליו קושיית הכ"מ. אלא כרבי שימי בר אשי דמדמה כולהו לעופות דסתומין הן. דמפרש רבינו דרב פפא דאמר ליה ולטעמיך הא דתנן רשב"ג אומר וכו' ר"ל דלידחו דברי רב חסדא מכח הא דתנן רשב"ג אומר וכו'. על זה קא משיב לו רב שימי התם ולקח ועשה אמר רחמנא וכו' כלומר שפיר אותיבת לך מעופות שכל אחד מהם ראוי לחטאת או לעולה ואפ"ה אמר רחמנא ולקח ועשה. שאם לא בררו הבעלים בשעת לקיחה יכול הכהן לברר בשעת עשיה אלמא הוו כסתומין. אבל לא אותיבת לי מדי מבהמה דאף ע"פ שלא פירש על כרחין כל אחת ואחת נקבעת לפי מה שהיא ראויה. וכיון דאשכחן דעופות הרי הם כסתומין אם כן בעלמא נמי נגמר מינה לומר ואפילו בהמה ואפילו נסכא ואפילו סואר של קורות. ומדשתק רב פפא אלמא קא מודה ליה לרב שימי. דלהכי פסק רבינו כרב שימי דגם סואר של קורות כמעות סתומים שהוא כל' שכתב רבינו: ומה שכתב רבינו אפילו אמר זה לחטאתי ולעולתי ולשלמי הוא משום שסובר רבינו שלא אמר רב אשי אפילו אמר אלו לחובתי כמפורשין דמי אלא דוקא במעות שבמעות אלו הוא קונה הקרבנות שהזכיר עליהם בהפרשתו אותם. אבל בבהמה בעלת מום ונסכא וכלי שאינו קונה בהם הקרבנות אלא ימכרם ויקח דמיהם לקנות הקרבנות. השתא שמת והם עדיין קיימים מקרי סתומים אף ע"פ שאמר אלו לחטאתי ולעולתי ולשלמי. ולפי סברא זו אין חילוק בין שלש מכל אחד או אחד דוקא ולהכי כתב רבינו בהמה בעלת מום ולשון כסף ושל זהב או כלי כן נראה לי ודוק: