נאם דוד (רמב"ם) לח

הש"ס אחר כך. נטמא בשביעי וכו' וחכמים אומרים. קרבן אחד על הכל עד שיביא חטאתו. והרי חכמים וגם הנך תנאי אחריני כולהו ס"ל דבשביעי אינו מתחיל למנות אלא דלר"א ס"ל שאע"פ שלא הביא קרבנותיו מתחיל למנות מיום השמיני וחכמים אינו מונה עד שיביא חטאתו שאם הביא בשמיני מתחיל למנות ורבי ישמעאל אומר עד שיביא אשמו. ורבינו מוקים להך מתניתין דקתני נזיר שנטמא טומאות הרבה אינו מביא אלא קרבן אחד כרבנן אתיא. וליכא לדייק מה שדייק רב חסדא דלא אתיא כרבי דאי נטמא בשביעי וחזר ונטמא בשביעי כולהו טומאה אריכתא היא ואי דנטמא בשמיני הרי יצתה שעה שראויה לקרבן שהרי בפירוש בהאי ברייתא דאם נטמא בשמיני וחזר ונטמא בשמיני דאינו מביא אלא קרבן אחד אם לא הביא חטאתו. ואף על פי שיצתה שעה הראויה לקרבן דמ"מ לא הביא קרבנותיו וגם כאן לא נרייק דאי נטמא קודם שמביא החטאת בשמיני אכתי לא חיילא עליה נירות טהרה וחדא טומאה הוי כי קאמר טומאות הרבה. דכיון דהוא יום הראוי להביא קרבנותיו. אע"ג דאכתי לא חוילא עליה נזירות טהרה כיון שלא הביא קרבנותיו נקט התנא טומאות הרבה. דודאי כיון דאשכחן להך ברייתא עדיף לן לאוקים להך מתניתין דנטמא טומאות הרבה כחכמים: ומב"ש שנאמר דהך מתניתין כרבי נמי אתיא דרבי ס"ל כחכמים דאינו מתחיל למנות עד שיביא חטאתו דאע"ג דאמר דנזירות טהרה חלה מיום שמיני הוא דוקא אם הביא חטאתו. ולא אתא רבי לומר אלא דלא חיילא מיום שביעי: אלא דרב חסרא רצה לומר דרבי לא ס"ל כרבנן ולא כר' ישמעאל משום דלישנא דמלתא דרבי משתמע דקאמר ביום ההוא ביום הבאת קרבנותיו מדסתם רבי דבריו. ולא פירש עד שיביא חטאתו או חטאתו ואשמו אלמא מיד שמתחיל יום הבאת קרבנותיו קאמר. ומזה הוא מה שאמר אח"כ בש"ס אמר לך רבי ההוא להכי הוא דאתא לומר לך אף ע"פ שלא הביא קרבנותיו: ואין זה מוכרח לומר דרבי דלא כרבנן ס"ל מדלא פירש עד שיביא חטאתו. כיון דרבי בהאי ברייתא הוא דבא לאפלוגי ארבי יוסי בר יהודה דאמר ביום תגלחתו. הוא אמר ביום הבאת קרבנותיו ולא ביום תגלחתו. ולא עסיק לומר אי ער שיביא חטאתו או עד שיביא אשמו נמי וכיון שכן נימא דגם הוא ס"ל דכל זמן שלא הביא חטאתו אם נטמא וחזר ונטמא אינו מביא אלא קרבן אחד. כיון דאכתי לא חיילא עליה נזירות טהרה כן אפשר לומר

דין י"ז ואם עד שלא נזרק עליו אחד מן הדמים וכו' עיין במ"ש מרן בכ"מ: ואגבי איש צעיר נ"ל שרבינו באר במה שדקדק בלשונו וכתב כאן ואם עד שלא נזרק עליו אחר מן הדמים וכו' נודע לו אחר שנזרק וכו'. דהוא כשנודע בודאי שנטמא להכי בעי אם נזרק עליו אחד מן הדמים ובהל' קרבן פסח פרק ו' דן י"א כתב מי שעבר בדרך ומצא מת מושכב לרחבה של דרך אם היה המת טומאת התהום וכו' הרי זה עושה פסחו עד שירע בודאי שנטמא וכו' שבאר רבינו הטעם הוא משום שלא היה יודע בודאי שנטמא. דסובר רבינו שהשתא פירוש הברייתא שמותר לעשות פסח לכתחלה הואיל ולא בודאי נטמא והנזיר טהור שלא בודאי נטמא. ארי מה דקתני מתניתין נזיר שגילח ואמר רבינו ג"כ שאם מרק עליו אחר מן הדמים. דודאי הכי . מבואר בש"ס ה לר' אליעזר דאמר תגלחת מעכבא - דמשמע דלרבנן דאמרי תגלחת אינה מעכבא כיון שנזרק. עליו אחד מן הדמים שוב אינו סותר וכמו שכתב המפרש. והתוספות. הוא דאיירי מתני' בשנטמא בודאי טומאת התהום. ולכן אם קודם שגילח וקודם שנזרק עליו אחד. מן הדמים סותר. ובענין רצוי הציץ כתב רבינו בפ"ד מהל' ביאת מקדש דין ו' ואפי' נודע לו שהוא טמא קודשי. שיזרוק הדם וזרק הרצה דהוא אפילו נטמא בוראי הוא. כיון דשחט כבר גומר הזריקה. אבל לענין סתירה ודאי. שסותר דהכי קתני מתניתין אם עד שלא גילח סותר. ולרבנן עד שיזרק עליו אחר מן הדמים: ומה שכתב רבינו לקמן בפ"ט דין י"ח ואע"פ שהיא טומאה ידועה וזה תימא דלא אמרו בברייתא שם אלא בטומאת התהום וכמו שהקשה שם בכ"מ. אבל נלע"ד שרבינו. ס"ל שלא אמרו כך אלא אם היה זה ברשות היחיד דספק טומאה ברשות היחיר ספקו טמא. אבל אם היה ברשות הרבים ספיקו טהור וזה ספק ולא בוראי שנטמא שאנו. אומרים שנטה מעט ועבר ולא האהיל עליו ולא נגע.. -. ובאר בדבריו רבינו שהוא מחלק בין הטומאה צפה ע. פני המים דמתניתין למת המושכב לרוחב הדרך. שהוא. כתב כאן נמצא המת צף על פני המים הרי זה בחזק טמא שחזקתו שנגע בזה שהוא צף ע"כ. דמשמע שהוא בכל גוונא בין ברשות היחיר בין ברשות הרבים. דהוא משום שחזקתו שנגע בה כיון דצפה על פני המים

אלא שאכתי קשה כיון דהך ברייתא דמת מושכב לרוחב הדרך וכו' איירי שלא נטמא בודאי וכמו. שאמרנו לעיל דאמור שנטה מעט דלהכי עושה פסחו. לכתחלה מאי קא מותבו בש"ס מינה על דברי מר בר רב אשי שאמר לא שאנו אלא שנודע לו לאחר זריקה אבל נודע לו לפני זריקה לא מרצה. דמאי תיובתא איכא דשאני הך שלא נטמא בודאי כמ"ש. ולהכי טהור הוא ועושה פסחו לכתחלה אבל במתניתין איירי שנטמא ולהכי בעינן אם נזרק הדם דוקא: וי"ל דהמקשה הוה ס"ל דלא יש חילוק בין נטמא בודאי בין שלא נטמא. והשיב לו לפי דעתו שלא יש חילוק. ומר בר רב אשי הכי אמר לא תימא נודע לו אחר זריקה הוא דמרצה אבל נודע לו לפני זריקה לא מרצה אלא אפילו נודע לו לפני זריקה מרצה. ורבינו פסק הכי במת המושכב וכו' דהכי ריהטא דקתני עושה פסחו לכתחילה דהוא משום שלא נטמא בודאי ובענין רצוי הציץ כיון דשחט כבר יזרוק וירצה הציץ. ולא משום כמו סברת המקשה והמתרץ שלא יש חילוק בין בנטמא בודאי בין שלא נטמא בודאי. דזה אי אפשר דהא במתניתין קתני דאם נטמא קודם זריקה סותר אלא משום כיון ששחט לענין הריצוי של הציץ יזרוק והציץ מרצה

פ"ז דין ב' ועל השדרה וכו' ועל הגולגולת וכו' עיין בכ"מ שתמה על רבינו דמני להו בתרתי. ואנכי איש צעיר נלע"ד דרבי' ס"ל דכשאמרו בש"ס עד כאן לא פליגי רבנן עליה דשמאי אלא בעצם אחד דאתי מן השררה ומן הגולגולת. אבל היכא דאיתיה בעיניה אפילו חדא מניהון הוא פישוט דהכי קיימא. ודלא כדברי התוספות דלא נפשטא הבעיא דסברא הוא דהכי קיימא דהוא פישוט. כי היכי דלא ליהוי כולי האי פלוגתייהו דלב"ש אפי' עצם מן השדרה או מן הגולגולת