נאם דוד (רמב"ם) לז

למידק אמאי פסק רבינו כר"י דיחידאה הוא. ואפשר שהוא ז"ל סובר דר"י לפרש דברי ת"ק אתא ע"כ וכתב הרב לחם משנת אבל לא משמע כן מדברי רבינו בפי' המשנה שכתב והלכה כר"יש והלכה מכלל דפליג ע"כ ואני נ"ל דאין מזה ראיה דר"יש פליג. דכתב כך כדי שלא נטעה לומר דת"ק לית ליה הא דר"יש. דבן משמעות ר"יש אומר דהוא פליג וא"כ הלכה כת"ק דגם באדמה מותר להכי אמר והלכה כר"יש. ובפירושו רמז דהאי דאדמה גם ת"ק מודה דאסור שהרי כתב דין אדמה קודם מה שפירש דסורק. דהכניס דין אדמה בתוך דברי ת"ק ומה דיש לדקדק מסוגיא דשבת דף נ' על האי פסקא עיין בספרי הקטן ידי דוד ודוק

דין י"ז בד"א כשנטמא ופירש וחזר ונגע וכו'. הנה בין לפי מה שפירש הכ"מ לדעת רבינו בין לפי דברי הראב"ד שרב יוסף איירי בשנטמא ופירש וחזר ונטמא. וקשה והא דברי רב הונא בשהיה עומד בבית הקברות דהוא כמאן דנגע בטומאה. והושיטו לו מת הרי הוא כמו בחיבורין וחייב תרתי ואפשר לומר כיון דאינו נוגע במת ממש כי הושיטו לו מת ונגע בו הוה ליה כשלא בחיבורין וחייב שתים: ונראה לי דהני דייקי דברי רבה דאמר אבל טומאה וטומאה לא משמע דלית ליה כלל בטומאה שתי מלקיות דאם איתא דאית ליה הוה לו לפרש דבריו

דין י"ט נכנס לאהל המת או לבית הקברות בשגגה וכו'. והוא שישהא שם כדי השתחויה כמו טמא שנכנס למקדש ע"כ: נראה לי דרבינו דס"ל דבעי שהייה כמקדש למד זה ממה דאוקים הש"ס לבעיא דרבא בדף ח' דהוא כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו מעזיבה בי גמירינן שהייה בבית המקדש אבל אבראי לא או דילמא לא שנא ע"כ דכיון דקיימא בתיקו להכי פסק דאינו לוקה אלא עד שישהה כשיעור שהייה דמקדש ואע"פ דאופן דנקט הש"ס הוא דנכנס בשידה תיבה ומגדל ס"ל לרבינו דגם כשנכנס בשוגג לאהל המת או לבית הקברות הוא כדין דנכנס בשידה תיבה ומגדל. דלאו דוקא כשנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו מעזיבה דהוא באונס דגם כשנכנס בשוגג הוא באונס. דזה הוא מה שחידש לן רבינו: ומה שכתב רבי' בפ"ו דין ט' דבנכנס לשם בשידה תיב' ומגדל ובא חבירו ופרע עליו המעזיבה ונטמא אף על פי ששהא שם אינו לוקה. אין הכוונה אע"פ ששהה שיעור שהייה שבמקדש. דזה אי אפשר דהא בכל הני בעיי דהכא ודשבועות בעו למימר דאבראי חלוק דלא בעי שהייה כמקדש. אלא כוונת דברי רבינו אע"פ שלא קפץ ויצא תכף ששהא אינו לוקה דלא כמו שנדר והוא בבית הקברות שכתב רבינו בדין ח' שלוקה על שהייתו שם. דהוא משמע דבכל שיעור שהייה כיון דל קפץ תכף ויצא דהוא דומה להתרו בו אל תנזור. ולהכי בכל שיעור שהייה לוקה אבל בנכנס לשם בשידה תיבה ומגדל וכו' אע"פ ששהה שם שלא קפץ תכף ויצא אינו לוקה כן נ"ל. דלא כמו שכתב מרן בכ"מ שם דאין הסוגיות אזלי כמו דבריו ועיין בספרי הקטן ס' ידי דוד במ"ש שם בהאי סוגיא ודוק

פ"ו דין ב' כיצד נזר נזירות מאה יום וכו' כתב מרן ככ"מ דטעמא דרבינו כמו שפי' המפרש בענין גידול שער כדי לקיים בו מצות גילוח ביום הבאת קרבנותיו וליכא ע"כ. ודבריו אלו קשים לפי דברי רבינו דגם בנזירות מאה יום ולאחר עשרים יום נתגלח רוב ראשו ה"ז שוהא ל' יום וכו' דלמה ליה שהייה זו כיון דביום הבאת קרבנותיו יש לו גידול שער הרבה דקרא לא קפיד אלא שיהיה לו גידול שער ביום הבאת קרבנותיו: ואם ואפשר לומר כיון דקרא כתב סתם כדי גידול פרע לא חלק בין חירות מרובה לנזירות מועטת: ונראה לי שרבינו דייק ממתניתין דקהתני סתמא. חומר בטומאה ובתגלחת מביוצא מן הגפן שהטומאה והתגלחת סותרין דמשמע דבכל גוונא יש סתירה מבתגלחת ואם בפירוש התוס' שהביא הרל"מ דבנזירות של מאה יום אם גלחוהו ביום שלשים אינו סותר כלום דאיכא עדיין גידול שער קודם יום תגלחת ע"כ הרי יש זמן שאינו סותר כלל כמו האופן דאיכא עדיין בנזירות יותר מל' מיום שגלחוהו

ועוד ממה דקתני אח"כ חומר בטומאה מבתגלחת שהטומאה סותרת את הכל ותגלחת אינה סותרת אלא שלשים. ואם הדין הוא דיש אופן דאינו סותר כלל היה לו לומר רבותא עדיפא מינה דאיכא זמן דאינה סותרת כלל. אלא ודאי שתמיד צריך לשיעור גידול פרע דמפרשי לקרא הכי שביום נזירותו רמי עליו לגדל פרע וכיון שגילח שלא כדין עדיין עומדים הל' יום של גידול פרע שהוא נתחייב ביום קבלת הנזירות כדי שתהיה אותה התגלחת כמאן דליתא דמיא ואז יגמור הנזירות בשער שבו כמקודם. ואף על גב שהוא עושה יותר מן השער שהיה לו ביום התגלחת כגון שביום התגלחת היה לו שער של עשרה ימים. ועכשיו גדל אותו של שלשים יום מ"מ כיון דאיכא זמן שהייה בשערו יותר משלשים יום כגון שגילח ביום ארבעים והוא היה לו נזירות מרובה ולא נתחייב לגדל פרע כמו שער שהיה בו התגלחת. הרי איכא הוכחה דרחמנא לא קפיד אלא בשיעור גידול פרע בין אם היה שער שבו של זמן מועט או של זמן מרובה שהוא יותר משיעור גידול פרע. שתמיד יגדל שער במקום השער שהיה בו ביום התגלחת כדי שיעור גידול פרע: וז"ל רבינו בפי' המשנה ולכך אם גילח ראשו ימתין שלשים יום עד שיהיה לו פרע ואז יתחיל למנות וישלים הנזירות וכמו כן אמרו בעינן גידול פרע וליכא ע"כ הרי להדיא שהוא מפרש דמה שאמרו בש"ס בעינן גידול שער והא ליכא דלא איירי על שעת הבאת קרבנותיו

דין ט"ו נזיר שנטמא טומאות הרבה וכו'. עיין במ"ש מרן בכ"מ דמתחלה אמר ורבי ור' יוסי בין יהודה שאע"פ שלא הביא חטאתו חיילא עליה נזירות ואחר כך כתב ורבינו לעיל בפ"ו כתב אבל נזיר שנטמא אינו מתחיל למנות אלא מיום הח' והלאה והיינו כרבי ע"כ: ותמיהא לי על דבריו אלו והא רבינו אע"פ שכת' ונזיר טהור שנטמא איני מתחיל למנות אלא מיום הח' והלאה הוא דוקא היכא שהביא חטאתו כמו שבאר אח"כ ברין י"ב ובדין י"ג שאינו מתחיל למנות אלא עד שיביא חטאתו דמה שכתב אבל נזיר טהור שנטמא אינו מתחיל למנות אלא מיום ח' הוא לאפוקי מר' יוסי בר יהודה דס"ל מיום ז' אבל עכ"פ בעי עד שיביא קרבנותיו: וגם קשה לי על דבריו במה שהקשה על רבינו שהוא מזכה שטרא לבי תלת. והלא רבינו פסק כחכמים דהך ברייתא שהביא